זמן מלחמה ללא הכרעה

בפרטים הקטנים, לעיתים מסתתרות תכנים של השלב הגדול. במבצע חילוץ של טייס אמריקאי מבע depths איראן, לא היה האירוע החשוב ביותר בהצלחה של הפינוי, אלא הצורך של ארה"ב להשמיד את מטוסיה בעצמה, מחשש שיפולו לידיים האיראניות שהוכיחו את יכולותיהן בהכנסת טכנולוגיות לפעולה; זאת בשל הסנקציות הממושכות שהכריחו אותן לפתח את יכולותיהן בעצמן מבלי להסתמך על חוץ. כך גם הדבר מדגיש את חשיבות "תמונת הניצחון" שכל צד עושה מאמצים עליונים כדי להשיג אותה או למנוע מהאויב להשיגה.

סביר שהמטוסים הללו נפגעו מאש של הכוחות האיראניים ולא יכלו לעזוב, ומעט מאוד תסריטים מתארים תקלות טכניות בשני מטוסים בו זמנית. במקרה זה, ציוד משמידים לחלוטין כדי שהאויב לא יוכל להפיק תועלת מהסודות שלהם, כי זהו מאגר סודות וטכנולוגיות מתקדמות, ואין ספק שהאיראנים מחפשים כעת כל חלק בין אבקם שיכולים למצוא שלם או בר תחקור.

האירוע הזה בחובו אומר שהמלחמות אינן רק מאבק לשליטה, אלא גם על ידע. הסכנה כבר לא רק בנפילתו של מטוסך או של כל ציוד אחר, אלא גם בכך שייפול בידי אויב שמגלה את סודותיו. ההצלחה אינה נמדדת רק במה שיש לך, אלא ביכולת שלך להגן על סודות מה שיש לך.

העולם, ברגע זה, אינו חי במלחמה אחת, אלא בכמה עימותים, באזור המזרח התיכון, במלחמת ההשמדה בעזה שעדיין לא הסתיימה, ובחוק הוצאת להורג של אסירים, כמו גם במלחמת אוקראינה שהפכה למלחמת שחיקה ארוכה, ובשווקי האנרגיה, שבהם הפניות עצמן הפכו לזירה של מאבק, שבהן נעשה שימוש במחירים, בדרכים ובאיומים ככלי לחץ לא פחות אפקטיביים מאשר טילים ומוקשים.

המלחמה על חיזבאללה ולבנון שנראתה כמוחלטת, והחיזבאללה נראה חלש ומנוטרל, חוזרת לנקודת ההתחלה במומנטום שלה, ומתגוררי towns הגבול בצפון ישראל מתאוננים בפני הממשלה להעבירם הרחק מקו המגע, שכן לא עוברות שעה אחת מבלי שהעיירות הללו נחשפות לאזעקות ולירי טילים, ולא רק מפחד מהתפרצות אנושית, ובמקביל ישראל מדקדקת במדיניות הה מוחלטת של כפרים בדרום לבנון ובפרברי ביירות בסגנון עזה, מאיימת ליישמה גם באיראן. נוסף לכך, התגובה הסורית העצומה לחוק הוצאת להורג של האסירים שציינה בגדלה בכל רחבי הסביבה הסורית, דורשת מאמר מיוחד להבנתה וניתוקה, כיוון שהיא יותר מתגובה רגעית, וברור שזהו תגובה מתואמת ציבורית ורשמית. נוסיף על כך קריאות ממדינות כמו מצרים, פקיסטן, טורקיה ועוד מדינות להפסיק את ההסלמה; שכן היא מהווה סכנה על פני העולם ולא רק על הצדדים המעורבים בה.

בתוך ארצות הברית יש מחאות חסרות תקדים במדינות שונות נגד המלחמה, ופיטורים בהמוניהם ממשרות ניהוליות, חלקם כפי שנראה מסרבים ליישם את מדיניות טראמפ, או שנכשלו במה שטראמפ רוצה.

ובתוך המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, מתעוררים שאלות הולכות ומתרבות לראשונה בהקף הזה על גבולות התמיכה בישראל, ועל הוצאותיה המטריאליסטיות, המוסריות והפוליטיות, וזה יהיה נושא מרכזי בבחירות האמריקאיות לפני סוף השנה. זה אינו אומר מהפך מידי במדיניות האמריקאית, אך הוא מעיד על שינוי במצב רוח הכללי, ובעיקר משום שתמיכה זו והמלחמות פוגעות בכיס האזרח האמריקאי, שהובטח כי ערבוב טראמפ יביא לו שפע דרך סחיטה ושוד של הכנסות מקורות האנרגיה, והעושר מכלל אזורי הארץ ולא רק מהמדינות הערביות של המפרץ הפרסי, אותה החל במעצר הנשיא הוונצואלי, ואז הודיע על רצונו לשנות את השלטון באיראן, אלא שהתוצאות של הערבוב ככל הנראה יהיו יקרות לכולם.

ומנגד, מדינות המפרץ הערביות מוצאות את עצמן מול משוואה מורכבת יותר. בעל הברית שהיה נתפס כאחראי לביטחונן כבר אינו יכול, ואולי כבר אינו רוצה לשחק את התפקיד המסורתי הקודם. לא משום שהכוח האמריקאי ירד בפתאומיות, אלא משום שהיכולת שלו להטיל הכרעה מהירה כבר לא כמו שהייתה, ואיום טראמפ בשימוש "בכוח המקסימלי" לא הועיל במערכת האיראנית שנדחסה בין שתי אופציות, הכנעה מלאה לרצונות טראמפ ונתניהו לאחר עשורים של גינוי לארצות הברית ולישראל, או הצורך להגן על עצמה בכל מחיר.

מה שאנו רואים נראה כמו אותות לשלב טראנסיטורי, בו מועשרות הקונפליקטים מבלי להתפוצץ לעימות אחד כולל, עולם שמשתנה לאט, דרך זעזועים מתמשכים, לא דרך אירוע חד משמעי. במציאות זו אמורות מדינות האזור להתחיל לחפש שוויונות חדשות, או לפחות מרווח רחב יותר לעצמאות בהחלטות.