מדוע איבדיקה הליגה הערבית את אמינותה והאם ניתן לבנות אותה מחדש?

מינויו של נביל פאהמי (75), שר החוץ לשעבר של מצרים, לתפקיד המזכיר הכללי של הליגה הערבית לפני ימים ספורים, הוכתר בהסכמה כללית של המדינות החברות במקומו של אחמד אבו אל-גיט, עבר בשתיקה רוב מוחלט ללא עניין ציבורי; הליגה איבדה את אמינותה ברחוב הערבי. כמו כן, מינויו לא עורר שום התנגדות מכל מדינה ערבית כפי שהתרחש בעבר, כאשר מספר מדינות התמודדו על תפקיד המזכיר הכללי.

סיבת הקור המנטלית הזה עשויה להיות העיסוק של כולם - מדינות והעמים - במה שמתרחש באזור מרדויות, סכנות ומלחמות שהותירו את השפעותיהן החמורות, לא רק על המדינות המכוונות כמו פלסטין ולבנון, אלא על כל העולם הערבי המיועד. בנוסף, המתקפה האיראנית נגד מדינות המפרץ הירדני בלי תגובה ערבית מאוחדת משקפת גם את הירידה בליגה הערבית.

כל מה שהושק בעניין פעולה ערבית משותפת יכול להוביל לאחדות ערבית, או לפחות לשמירה על המינימום של שיתוף פעולה וסולידריות ערבית - גם אם פורמלית - במסגרת הליגה, נמצא בשלטה של הרוח; אפילו הקריאה של מצרים בחודש מרץ האחרון להפעיל את ההסכם להגנ'ה הערבית המשותפת ולהקים כוח ערבי משותף לא זכתה לשום תגובה.

ניתן לייחס את ירידת מעמד הליגה לכמה סיבות:

1- התופעה של תנועות פופוליסטיות ביותר ממדינה המתנגדות לכוליות הערבית.

2- ההגבלות של אמנתה המצריכות הסכמה של המדינות כדי להוציא החלטות מחייבות.

3- כישלונה בפתרון כל מחלוקות פנימיות או בתוך המדינות עצמן, שיכולות להגיע למלחמה או לעימותים חמושים.

4- הבירוקרטיה של עבודתה ואי-יעילותם של רוב עובדיה שמעון נבחרים על סמך נאמנות למדינה ולא על סמך כישורים ואמונה בעבודה הערבית המשותפת.

5- חוסר האמונה של המנהיגים הערבים עצמם - במיוחד מהדור החדש - בעבודה הערבית המשותפת, וחוסר הכנתו של אף אחד מהם להתכופף למנהיג אחר למען האינטרס הערבי המשותף.

6- ההתערבויות החיצוניות של מדינות עוינות לערביות בעניינים ערבים, וניסיונותיהן למשוך מדינות ערביות או חלק משעון המזרח לנעות חיצוניות על בסיס דתי-רוחני, או על ידי פיתויים כלכליים, או בנימוק של הגנה על ביטחונן הלאומי.

7- ירידת התרבות הלאומית והמחשבה הלאומית הערבית לטובת מתיחה דתית שהאינה מאמינה בכוליות, או לטובת תרבות הגלובליזציה.

במהלך ששת השנים מאז הקמתה בשנת 1945 רשמו שמונה דמויות (כולן ממצרים מלבד אחת מתוניס). ואנו לא מגזימים אם נאמר כי תקופת אבו אל-גיט הייתה הגרועה ביותר; בתקופה שלו נמשכה הכאוס של "האביב הערבי", והמחלוקות הערביות-ערביות התהדקו, והייתה התקדמות של התוקפנות ממדינות соседיות (ישראל, טורקיה ואיראן) והעבירו בעניינים הפנימיים של יותר ממדינה אחת. גם תקופת שלו חברה את הגל השני של הנורמליזציה, כאשר אבו אל-גיט סירב להעביר הצעת החלטה פלסטינית המגנה על הקשרים הרגילים של האמירויות וערב הסעודית עם ישראל, שהיו נורמליזציות המנוגדות להחלטות של פסגות הערביות וליוזמת השלום הערבית, ולמלחמת ההשמדה והטיהור האתני נגד העם הפלסטיני והרס סוריה על ידי המדינות соседיות. בנוסף לכך, אבו אל-גיט היה חשוד - במקום לעבוד על פתרון בעיות פנימיות - במאמצי התמחות להשקפת דעה זו או אחרת, ו"שכירת" הליגה למי שמשלם יותר; רגע אחד הוא ניצל את הליגה עבור קטר עם עליית השפעתה באזור, ורגע אחר עבור האמירויות, וכל זאת איבד את הליגה מהאמינות שנותרה לה.

המינוי של נביל פאהמי הגיע בזמן רגיש ומסוכן לאומה הערבית כולה עד שהאמינה שהיא מוגנת על ידי בסיסים צבאיים אמריקאיים ומערביים או שנורמליזציה עם ישראל תגן עליה, או כזו שהאמינה שהקשרים הדתיים שלה עם המדינות соседיות יגנו עליה ויהפכו לתחליף לעמק הערבי שלה, האם יכול נביל פאהמי לתקן את הליגה ולהשיב לה את הכבוד ולשנות את אמנתה בתמיכה בעמדה המצרית הנחושה בראשות הנשיא סיסי? או שצפוי לו לתקופה העבירה את הליגה ממצב של מוות קליני לירי הרג שלה? שזה מה שלא אנו או כל ערבי מקווה, ובפרט לאחר כישלון ההשקעות החיצוניות וכישלון ההשקעות הפופוליסטיות הצרות.