מפיייסל אלחוסיני ועד השכיף... מולדת שמעבירה את דגל השחרור מדור לדור

בין אתמול למחר… ניצבת פלסטין

 כדי לקרוא את שמות אנשי האומה שלה כפי שקוראים את המולדות הגדולות; לא כפרטים חולפים בזיכרון, אלא כמסלול ארוך של גבורה ואמונה ומשמעות.

אתמול, חלפה על פנינו  ההכרה בהריגת האח המנהיג פייסל אלחוסיני… בן ירושלים שלא עזב אותה יום אחד, גם כשהיה רחוק ממנה. איש שנשא את פלסטין בקולו, בעמדתו ובכבודו, ונשא את ירושלים כמו שהמאמין נושא את תפילתו האחרונה בנאמנות מוחלטת שאין לה נסיגה.

פייסל אלחוסיני לא היה רק מנהיג של فتح או אחראי לאומי, אלא היה דימוי רם של פלסטין אותה אנו רוצים. פלסטין העמוקה בתרבותה, הברורה בזהותה, המאמינה בזכותה, והעומדת בפני כל ניסי הכריתות והעיוותים. הוא היה בן תנועת פת"ח שלמדה כיצד ליצור מתוך אנשים פרויקט לאומי וכיצד להפוך מנהיג למצב רוחני לפני שהוא תפקיד או מינוי.

וכשהלך ב-31 למאי, לא הפך התאריך ההוא ליום עצוב בלבד, אלא לנקודת ציון לאומית נושאת משמעות של שחרור אמיתי; כי כמה גברים עוזבים בגופם אך עוזבים אחריהם מולדת יותר חזקה ועם יותר מאמין ודגל יותר גבוה.

ובמחר, תעבור עלינו הזכרון של קרב מצודת השכיף… אותו רגע פלסטיני נצחי שבו הפכה המצודה לאגדה של התנגדות, והפך המגין הפלסטיני לכינוי של אומץ החורג מעבר לחישובים צבאיים ולנסיבות הבלתי אפשריות.

בשכיף, לא נלחם הלוחם הפלסטיני רק על מיקום צבאי, אלא נלחם על דימוי הפלסטיני בתודעה האנושית כולה. אותו אדם שעשוי להיות מוקף, עשוי להיות ממוקד ולעיתים עשוי להיות מוזנח, אך הוא לא נשבר ולא מרים את הדגל הלבן.

שם, מעל אבני המצודה, כתב המגין הפלסטיני אחת מהדפים הנקיים והגאים ביותר של המהפכה הפלסטינית. הוא הוכיח שתנועת פת"ח והמהפכה הפלסטינית לא היו מעולם אירוע פוליטי חולף, אלא פרויקט של כבוד נמשך, שבו מועבר הדגל מדור לדור, משתהיד משתהיד ומלוחם לילד ששומר על שם פלסטין לפני שלומד את שמות הערים.

ומי שקורא את התאריכים הללו היטב, מבין שהקרב לשחרור הלאומי הפלסטיני לא נגמר עדיין, ושהדרך בה הלכו השהידים עדיין פתוחה בפני עם ששם מבטחו בזכותו גם אם הזמן מתארך. כי הפרויקט הלאומי הפלסטיני, שנשאה הארגון לשחרור הפלסטיני בתודעה של עמה ובמסירות דורותיה, לא היה מעולם פרויקט של רגע חולף, אלא של עם שרוצה חופש ועצמאות וכבוד לאומי מלא.

ייתכן שהנסיבות ישתנו, והמשברים יתהדקו ואתגרים יצטברו, אבל העמים שהולידו גברים כמו פייסל אלחוסיני, והעניקו את גבורות השכיף, לא יכולים לוותר על חלומם או לאבד את אמונם בניצחון משקם. כי פלסטין שידעה להישאר חיה למרות כל הכאב הזה, יודעת היטב כיצד להגן על סיפוריה וכיצד להניב את כוחותיה מחדש, וכיצד להמשיך בדרכה עד להגשמת יעדיה הלאומיים.

וכך ממשיכה הסיפור הפלסטיני תמיד… מפייסל אלחוסיני ששמר על ירושלים במילים ובעמדה, עד לוחמי השכיף ששמרו על הכבוד בדם ואש. שמות שונים אבל רוח אחת ודגל אחד וההשתייכות לפלסטין נשארת המשמעות העמוקה שלא משתנה.

זו תנועת פת"ח… שלא חדלה יום אחד מלספק את התמונה של הפלסטיני המגיני, המשכיל, המאמין, הסובל ועובר את כל ניסי השבירה והביטול. תנועה שמבינה שאין בונים מולדות על רעש, אלא במסירות ארוכה ובגברים השואפים להיות כמו פלסטין בכבוד שלה, סבלנותה ויכולת הנצח שלה.

רק העמים החיים הם שעדיין מסוגלים ליצור גבורה מדור לדור… ופלסטין, מאז ומתמיד ועד הרגע הזה לא חדלה מהולדת אנשיה.