מעבודת עובדים לכלכלה של אבטלה: האם שוק העבודה הפלסטיני מאבד את איזונו?
אובדן העבודה בתוך החו"ל לא היה רק הלם חולף לשוק העבודה הפלסטיני, אלא היה – במהותו – נקודת מפנה חדה שהציגה את השבריריות של מודל כלכלי שנשאר תלוי במשך שנים בגורם חיצוני שאין לשלוט עליו. היום, הכלכלה הפלסטינית ניצבת לא רק בפני עלייה באבטלה, אלא בפני סכנת המעבר ההדרגתי לכלכלה שאינה מייצרת מקומות עבודה אלא רק מפיצה את האבטלה.
שוק העבודה הפלסטיני לא היה אף פעם שוק מסורתי שהוא כפוף רק לחוקי ההיצע והביקוש, אלא התעצב בתוך מציאות כלכלית ופוליטית מורכבת, שבה העבודה בחו"ל הייתה אחד הווסתים החשובים ביותר לכלכלה הפלסטינית. במשך שנים, העבודה הפלסטינית בחו"ל שיחקה תפקיד שמעבר לסיפוק מקומות עבודה; היא הייתה מקור חשוב להכנסה ולנזילות, והסייעה בהגברת הביקוש המקומי והפחתת אבטלה. אולם המודל הזה, על אף חשיבותו, היה מטבעו שברירי, כי הוא התבסס על גורם חיצוני שאינו תלוי בממשלה הפלסטינית.
מה שאנחנו רואים היום הוא לא רק אובדן משרות, אלא הפסקה פתאומית של מסלול כלכלי שלם שספג חלק גדול מכוח העבודה. כאן אפשר להזכיר את המושג "מעבר מבני" בכלכלה, שבו כלכלות בדרך כלל עוברות מענף לענף באופן הדרגתי ומסודר. אלא שהמצב הפלסטיני מייצג מודל הפוך, שבו המעבר מתרחש בכוח ובפתאומיות, ללא קיומם של ענפים חלופיים המסוגלים לקלוט.
ניסיון בינלאומי מראה כי אובדן מקורות תעסוקה מסורתיים ללא חלופות מביא להשפעות ארוכות טווח. כך, בכמה כלכלות במזרח אירופה לאחר קריסת ברית המועצות, סגירת הענפים הייצוריים הביאה לעלייה כרוניקה באבטלה כתוצאה מהמה שמכונה "אי התאמה מבנית בשוק העבודה". מדינות כמו ספרד לאחר המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 חוו עלייה חדה באבטלה, במיוחד בקרב צעירים, כתוצאה מהקריסה בענף הבנייה שהיה מקור עיקרי לתעסוקה.
עם זאת, ההבדל המרכזי במקרה הפלסטיני הוא שהמעבר הזה לא מתרחש כתוצאה ממחזור כלכלי טבעי, אלא כתוצאה ממגבלות פוליטיות חיצוניות שמגבלות את יכולת הכלכלה להתאים. כלכלה העובדת תחת כיבוש, עם מגבלות על תנועה, סחר ושליטה במשאבים, אינה מחזיקה בכלים הנדרשים להחזיר את הזעזועים כמו שעושות כלכלות טבעיות.
מנגד, אפשר לקרוא את המתרחש גם דרך העדשה של הכלכלה המאקרו, ובפרט דרך המושג "ביקוש כולל" כפי שהציע ג'ון מיינרד קיינס. אובדן עשרות אלפי עובדים את הכנסותיהם יביא בהכרח לירידת הצריכה, מה שישפיע על ביצועי המגזר הפרטי, ויוביל להאטה כלכלית רחבה, ושם יעמוד הכלכלה הפלסטינית בפני סיכון להיכנס למעגל של התכווצות שקשה לפרוץ.
בהקשר הזה, בולט הסכנה של התפשטות הכלכלה הלא פורמלית, דבר שמציינת הספרות על פיתוח הכלכלי כתגובה טבעית להעדר הזדמנויות פורמליות, אבל יש לו השלכות שליליות לגבי הפרודוקטיביות והיציבות הפיננסית. כמו כן, עלייה באבטלה, במיוחד בקרב צעירים, קשורה במספר מחקרים לעלייה בסיכונים חברתיים וכלכליים לטווח הארוך.
מנקודת המבט האקדמית שלי בכלכלה עסקית, ובמחקרי על השפעת היזמות על הצמיחה הכלכלית, אני רואה שאחד המסלולים האפשריים – על אף מגבלתו – טמון בהגברת היזמות ופרויקטים קטנים ובינוניים. פרויקטים אלו אינם מייצגים רק אפשרות להכשרה, אלא מנגנון לעצב מחדש את הכלכלה עצמה. בהקשר זה, ג'וזף שומפטר מציין את המושג "הרס יצירתי", שבו הצמיחה לא מתרחשת דרך התפשטות מסורתית, אלא על ידי החלפת דפוסים כלכליים ישנים באחרים היעילים יותר ומחדשים. עם זאת, המעבר הזה במקרה הפלסטיני לא יכול להתבצע באופן אוטומטי, אלא דורש סביבה כלכלית תומכת הכוללת הקלה בגישה למימון, פשטות תהליכים, וחיבור בין השכלה לשוק העבודה.
כמו כן, השיח על חברות הזנק צריך להיות מציאותי; חברות אלו לא יכולות לגדול בסביבה לא יציבה ללא קיום של מינימום של קיימות פיננסית ותמיכה מוסדית. לכן, כל נטייה לכיוון המסלול הזה צריכה להיות חלק מחזון כלכלי רחב יותר, ולא תחליף מהיר לשוק עבודה שאבד.
לטעמי, האתגר המרכזי כיום אינו טמון רק ביצירת מקומות עבודה חלופיים, אלא במניעת התבססות של דפוס כלכלי שהתבסס על אבטלה וחוסר יציבות. לכך נדרש לעבור ממדיניות תגובה למדיניות יזמית, המתמקדת בבניית יכולות ממשיות ייצוריות, גם בתוך מגבלות התנועה הצרות הקיימות.
ולסיכום, אין לסכם את מה שמתרחש בשוק העבודה הפלסטיני כאילו מדובר במשבר אבטלה זמני, אלא זהו ביטוי לשינוי עמוק במבנה הכלכלה. יהיה עלינו להתמודד עם השינוי הזה כהזדמנות להכוונה מחדש, או שהוא יתבסס כמציאות קבועה המשחזרת את השבריריות עצמה. ובין שני המסלולים הללו, השאלה הנוקבת ביותר נשארת: האם יש לנו את היכולת לפעול במסגרת המגבלה הצרה הזו, או שנסתפק בניהול תוצאות השינוי במקום לייצרו?
עקוב אחרי החדשות האחרונות של צדא דרך Google News 
