המלחמה על איראן: רגע העליונות הישראלית או התחלת מלחמת התשה ארוכה?

באמצע שבוע מ"מבצע זואזר הארי", מנסה ישראל להציג את מלחמתה נגד איראן כתקפה מכרעת ומהירה. אך ניתוח העובדות הצבאיות והאזוריות חושף מציאות שונה: מלחמה פתוחה על מספר חזיתות, לחצים על הפנים האיראני, מתחים בקורדיסטן, והתשה ארוכת טווח שעשויה להימשך חודשים. הכוח האשתי בלבד לא יכריע את העימות, והמאבק משנה את פניו לבחינת סבלנות ואסטרטגיה התלויים במציאות בשטח, ולא בתוכניות המוצהרות.

ביום השביעי של המבצע, פרסם המגיב הישראלי דוד גנדלמן מה שדומה לדו"ח צבאי יומי על מהלך המלחמה. אך קריאת דו"ח זה מראה כי הוא לא מציע רק נתוני שטח, אלא משקף גם את דרך החשיבה השלטת בתוך חלק מהמוסד הבטחוני והעסקי בישראל, שם מתמזג הצגת העובדות הצבאיות עם שפה פוליטית שמטרתה לחזק את התמונה של עליונות ולנהל את הציפיות בו זמנית.

הדבר הראשון שמושך את תשומת הלב בשפה זו הוא הדגש על גודל הכוח האשתי. ההזכרה בשימוש ביותר מ-6,500 תחמושת עד כה, בהשוואה לכ-3,700 בלבד במבצע הקודם, איננה רק מידע טכני, אלא גם מסר פוליטי ונפשי. המטרה היא לאשר שישראל מנהלת מלחמה שונה מבחינת הגודל והיכולת, המתבססת במידה רבה על עליונות אווירית וטכנולוגית.

אך עליונות זו אינה מבטלת את המגבלות המבצעיות. המלחמה נגד איראן שונה לחלוטין מהעימותים שניהלה ישראל בלבנון או בעזה. המרחק הגדול, המורכבות של המרחב האווירי, והצורך בתיאום רחב עם ארצות הברית, עושים את המלחמה הזו למורכבת ומעייפת יותר. ולכן הדו"ח עצמו מכיר בעובדה שההתקפות בטהראן לא עוברות בדרך כלל שתי או שלוש ביום, אף על פי שחישובי בעלי המומחיות הצבאית מצביעים על אפשרות לבצע יותר עם זאת.

מצד שני, השפה הישראלית שואפת להדגיש את ירידת היכולת הטילית האיראנית, על ידי הפניית תשומת הלב לירידת מספר הטילים המושקים ביום. עם זאת, האירוניה היא שהדו"ח עצמו רומז על כך שאולי ישנה הגזמה בהערכות הללו, ומזכיר את המקרה ממלחמת המפרץ כאשר ארצות הברית הודיעה כי היא הרסה יותר פלטפורמות שיגור ממה שהיה בידי עיראק מלכתחילה. אזכור זה חושף הבנה שתוך כדי מלחמות, כשמדובר בהערכות צבאיות, פעמים רבות ישנה אופטימיות הרבה יותר ממה שהמציאות מתירה.

במקביל, ברור שהמטרה הישראלית איננה מוגבלת להחליש את היכולות הצבאיות האיראניות. ההתקפות על תעשיות הצבא והמבנה הביטחוני של המשטר מעידות על ניסיון ליצור תנאים ארוכי טווח ליציבות עצם המשטר. עם זאת, השפה הישראלית מכירה בכך שהפלת המשטר לא תתממש בהכרח על ידי ההתקפות הצבאיות בלבד, אלא על ידי "גורמים אחרים", בהתייחס ללחצים פנימיים, או פעולות סודיות, או שינויים אזוריים.

ברמה של החזיתות האזוריות, נראה כי ישראל מנסה לשמור על העימות עם חיזבאללה בתוך גבולות שניתן לשלוט בהם. ההתקפות האוויריות בלבנון נמשכות, אך ללא הרחבת המהלך הקרקעי עד כה, מה שמעיד על זהירות מלפתוח חזית רחבה בצפון בזמן שישראל עסוקה במלחמה עם איראן.

במקביל, הלחץ על איראן איננו מוגבל רק להתקפות צבאיות ישירות. הדיווחים הישראלים מצביעים על הגברת ההתקפות האוויריות לאורך הגבול עם האזורים הקודיים, מכוונות למטרות של הבסיג' וכוחות הביטחון הפנימיים. ובזמן שדיבורים חוזרים על האפשרות שמדינות קודיות יפעלו בתוך איראן, האינדיקציות עד כה אינן מצביעות על שינויים קרדינליים בשטח, מה שעושה את התיק הזה קרוב יותר לקוראת לחץ פוטנציאלית מאשר לחזית פתוחה בפועל.

בהקשר האזורי הרחב יותר, אזרבייג'ן עולה כאחת מהצדדים שעוקבים בתשומת לב אחרי הסלמה, לאחר צעדים להסלמה שכללו את הוצאת דיפלומטים מאיראן ולעצור גורמים החשודים בקשר עם משמרות המהפכה האיראניים. ההתפתחויות הללו משקפות את התפשטות מעגל המתח סביב איראן, והפיכת המלחמה לנוף התשה רב-חזיתי, שבו משקפים את הלחץ הצבאי הישיר עם התשה של המשטר פנימית דרך אפשרות של תוהו ובוהו באזורים של הקורדים והלחצים האזוריים הסובבים, מה שמחזק את ההשערה שהאסטרטגיה הישראלית-אמריקאית מבוססת על החלשת המשטר בכל החזיתות במקום פשוט את הסיכום הצבאי המסורתי.

באופן כללי, מדינות ערב נראות במצב של צופה זהיר. הן אינן נכנסות למלחמה באופן ישיר, אך באותו זמן שומרות על ערוצי תקשורת פתוחים עם הצדדים השונים, מה שמשקף סביבה אזורית מורכבת שבה המדינות מנסות להימנע מלהיגרר למתיחה כוללת, על ידי שמירה על כסט של גמישות פוליטית.

עם זאת, מה שיותר מגלה את השפה הזו הוא הטון האידיאולוגי שמתחלחל בסופו. המלחמה מוצגת כהזדמנות היסטורית נדירה לעיצוב מחדש של מאזן הכוחות באזור, במיוחד לאור הגיוס הישראלי לאחר אירועי ההתקפה ב-7 באוקטובר 2023 והתמיכה הצבאית האמריקאית הרחבה.

אך בהשקפה זו ישנה סתירה ברורה. בזמן שמוצגת המלחמה כרגע של עליונות חסרת תקדים, השפה עצמה מכירה בכך שהמלחמה עשויה להימשך שבועות ואולי יותר, ורבים מהמרכיבים שלה עדיין לא ברורים. פירוש הדבר שהאמון המוצהר בעליונות הצבאית אינו מבטל את העובדה שהמלחמה עדיין פתוחה בתרחישים מורכבים.

וזהו המקום שבו טמון הפער המשמעותי ביותר. מלחמות שמתחילות בלוגיקה של "הזדמנות היסטורית" לעיתים קרובות מתהפכות במזרח התיכון למלחמות התשה ארוכות. הכוח האווירי יכול להרס את המתקנים, פלטפורמות השיגור ומרכזי הפיקוד, אך אינו מבטיח בהכרח את ההשגת המטרות הפוליטיות הגדולות שלמענה מתנהלות המלחמות.

ולכן השאלה האמיתית אינה נוגעת רק למספר המטרות שהושמדו או לטילים שהושקו, אלא אם המלחמה הזו יכולה למעשה לייצר מציאות פוליטית חדשה. מלחמות עשויות להתחיל בתוכניות מדויקות, אך בסופו של דבר נכתבות בשטח בעובדות שאי אפשר לשלוט לחלוטין בכל תוכנית מוקדמת. ובמרחק זה בין התוכנית למציאות תמיד נקבעות התוצאות האמיתיות של המלחמות.