איך ניתן להפוך את ההסכמים הכלכליים מתגובה זמנית לפרויקט מבני בר קיימא בפלסטין?

לאחר שהמלחמה הישראלית האחרונה עיצבה מחדש את הנוף הכלכלי והפוליטי הפלסטיני, ירדו שיעורי התעסוקה, הופרעו שרשראות האספקה, ותשתיות הייצור התמוטטו חלקית. ההתרסקות הזו נבעה גם מהפחתת הנזילות, מעלות השינוע והחומרים, והירידה בדרישה הכללית עקב ההגבלות הביטחוניות, והייתה גם השתקפות ישירה של ההפצצות וההרס, כאשר התוצר המקומי הגולמי בשנת 2025 נותר נמוך ב-24% מהשנת 2023, עם תחזיות צמיחה חלשות בשנת 2026. בהקשר זה, צמחו ההסכמים הבילטרליים והבינלאומיים כמנגנוני התערבות שמטרתם לספוג את הזעזוע, אך הם לא עלו לרמה שלמילת תהליך שינוי הכלכלה הפלסטינית או לשחרר אותה מהתלות המבנית שהוקנתה בהסכמות אוסלו ופריז.

ההסכמים עם קטאר לגבי העסקת עובדים פלסטינים עשויים לייצג רק הסדרים תפעוליים זמניים, אבל הם פתחו חלון חלקי לשוק עבודה חיצוני לאור הסתמת השוק המקומי, מה שמקל על שיעור האבטלה שהגיע ל-28.5% ברבעון השלישי של 2025, ומגביל את עומק ההתרסקות דרך זרמים כספיים חדשים. תוכניות הבנק העולמי והאיחוד האירופי התרכזו יותר בתמיכה בתשתיות, בפרויקטים של אנרגיה מתחדשת, ובמעבר דיגיטלי, בניסיון לפצות על הירידה ביכולת הייצור ולהפחית את הלחץ על מאזני התשלומים. אולם, ניתן לקרוא את ההתערבויות הללו בהקשר של מדיניות יציבות כלכלית מאשר מדיניות פיתוח ארוכת טווח; הן מגיבות לזעזוע המלחמה ושואפות להרגיע את השפעתו הישירה, מבלי שהן יגיעו לרמה של מדיניות מבנית המסוגלת לעצב מחדש את הקשרים הכלכליים עם ישראל או עם מערכת הסחר הבינלאומית.

על אף אופיין הזמני, ההסכמים הללו פותחים הזדמנויות שניתן לנצל בהקשר של מדיניות גיוון כלכלי. התעסוקה החיצונית מספקת המרות כספיות, ויוצרת אפשרות לצבירת הון אם יוקמו מנגנונים המסוגלים להפוך את הזרמים הללו להשקעות ייצור מקומיות, ראוי לציין כאן שהערך של ההמרות מהחוץ בשנת 2024 הגיע לכ-735 מיליון דולר, ירידה חדה מ-3.2 מיליארד דולר בשנת 2023 ושיא של 4.6 מיליארד דולר בשנת 2022, אבל למרות ירידה זו, ההמרות מהחוץ ייצגו 16.5% מהתוצר המקומי הגולמי בשנת 2025 מה שמעיד על המשך התלות בחוץ.

כמו כן, תמיכה בתשתיות ובמעבר דיגיטלי מאפשרת לשוב לבנות חלק מהבסיס הייצורי על בסיסים יותר גמישים, בעוד שפרויקטים של אנרגיה מתחדשת תורמים להקל על העול של היבוא ולשפר את מאזן התשלומים. עם זאת, הזדמנויות אלה נותרות מותנות בדרך ניהולם, וביכולת לנצלן במסגרת חזון שעובר על מעבר ממודלים של תגובה מיידית.

אלא שההזדמנויות הללו מתמודדות עם אתגרים פונדמנטליים עמוקים. השליטה הישראלית על המעברים והגבולות משמעותה המשך ההגבלות על חופש תנועת הון ומוצרים, דבר המחליש כל ניסיון לבנות כלכלה יותר עצמאית. כמו כן, התלות בסיוע בינלאומי מקבעת מצב של תלות רווחית, כאשר הכלכלה הפלסטינית הופכת לעבד לתנודות הפוליטיקה הבינלאומית. היעדר אסטרטגיה פלסטינית מאוחדת משבשת את היכולת לעצב מדיניות תעשייתית אינטגרלית, בעוד שהחלוקה הפוליטית הפנימית מחלישה את בניית מוסדות כלכליים כלליים המסוגלים לנהל את ההזדמנויות הללו.

ההזדמנויות שמציעים ההסכמים החדשים לא ניתן להתמודד איתן באותו היגיון ששלט במימון המותנה בעשורים האחרונים. הגיוני זה תרם לקיבוע כלכלה הנשענת על זרמים חיצוניים הקשורים לאג'נדות פוליטיות, מבלי שיתורגמו לצבירה הונית מקומית או לבניית בסיס ייצור בר קיימא. הדרישה כיום היא להפוך את ההתערבויות הללו מכלים של תגובה יוצאת דופן הקשורים למציאות הביטחונית והפוליטית לאבני פינה בפרויקט כלכלי יותר חופשי. זה דורש להמיר את המרות העובדים וסיוע בינלאומי להון חברתי מועיל דרך יוזמות קהילתיות עצמאיות ופרויקטים קטנים ובינוניים, המסוגלים לייצר ערך מוסף מקומי. ההסכמים הללו, על אף מה שהם מציעים כהזדמנויות זמניות, נותרות מוגבלות במסגרת שהוקנתה באוסלו ובפריז, ואינן מצליחות ליצור עצמאות כלכלית אמיתית אלא אם הן יהיו חלק מחזון של התנגדות עממית מודעת.

חזון הכלכלה המאתגרת יוצא מן העובדה שהתלות בישראל היא תלות כופה מבנית, ובעדר קרנות השקעה לאומיות ממשלתיות או מנגנוני ממשלה יעילים לניהול הון הציבור, הפעלתו הכלכלית המאתגרת היא פעולה שיתופית - קהילתית, המתבססת על תפקיד הפרטים, השיתופיים, האיגודים והסקטור האזרחי כדי להפוך את הזרמים הכספיים לפרויקטים ייצור מקומיים, עם התמקדות בכלכלה בסיסית שניתן לבנותה מהעם כלפי המדינה ולא להפך.

בתחום הכלכלה המבוססת על ידע (Knowledge-based Economy), ניתן להשקיע בהון אנושי דרך חינוך טכנולוגי, תכנות ושירותים דיגיטליים, התמחויות אלו הן מהמבוקשות ביותר באוניברסיטאות הפלסטיניות, אבל הן גם מהבכירות באבטלה, כאשר נתוני 2024 מצביעים על כך ששיעור האבטלה בין בוגרי טכנולוגיית המידע מגיע ל-48.8%, אך אם נשקול שהן תחומים שאינם תלויים ישירות בחופש התנועה הפיזי, ומייצרות ערך מוסף גבוה דרך כלכלה של שירותים חוצי גבולות, הן אם כן שוק מבטיח שניתן לנצלו לבניית פלטפורמות מקומיות למסחר אלקטרוני ולשירותים דיגיטליים, ולחברן עם השווקים האזוריים והבינלאומיים, תוך הבנה שהתשתיות הדיגיטליות עצמן נותרות כפופות להגבלות הישראליות.

בכל הנוגע לחקלאות - אנרגיה, לאחר שירדו הערך המוסף החקלאי ב-93% ברבעון האחרון של 2023, והבנת מה שישראל שולטת בו על שטחי חקלאות רחבים ומקורות מים, ומה שמולך חקלאים בסיכון התקפות המתנחלים והפקעת האדמות. לכן, אי אפשר לדבר על חקלאות חכמה או אנרגיה סולארית בנפרד מההגבלות הללו. מה שנדרש כאן הוא לאמץ אסטרטגיות אדפטיביות קהילתיות: פרויקטים חקלאיים קטנים מפוזרים שמפחיתים את הסיכונים, שיתופיות מקומיות שמנהלות את הייצור באופן משותף, ויוזמות אנרגיה סולארית ברמה של בתים וקהילות קטנות כדי להפחית את התלות ברשתות הישראליות. פתרונות אלה אינם מונעים את השליטה הקיימת, אלא יוצרים מרחבים של עצמאות חלקית שניתן לבנות עליהם בהדרגה.

במובן זה, ההסכמים החדשים הופכים להיות כלים זמניים לחיזוק התוצר המקומי הגולמי ולא יעד בעצמם. אלו פתרונות זמניים, אך אם הם ינוהלו במודעות קהילתית ויושקעו בהקשר של חזון כלכלי מאתגר, הם יכולים להפוך מכלים של תגובה לאבני בניין של פרויקט כלכלי עצמאי הנבנה מהבסיס העממי למעלה, ומבוסס על עקרונות של עמידות ואי החמצה של הזהות הכלכלית הפלסטינית.