האם איבדנו את הודו?

השאלה איננה רגשית, ולא ניתן לה תשובה על פי סלוגן. הודו אינה מדינה שולית במערכת הבינלאומית, ואינה עמדתה פרט שולי בסוגיה הפלסטינית. אנו מדברים על מדינה המשותפת ליותר מ-1.4 מיליארד בני אדם, מעצמה גרעינית, וכלכלה המיועדת להיות בין שלוש הכלכלות הגדולות בעולם. לפיכך, הביקור של ראש ממשלת הודו נארנדרה מודי בישראל, ונאומו בכנסת, לא יכולים להתפרש כאירוע פרוטוקולרי או מחווה דיפלומטית, אלא כהיפוך פוליטי בעל משמעות רבה, שמעלה שאלה ישירה: האם הפלסטינים הפסידו את הודו?

התשובה איננה כן נחרץ, ולא לא נוח. הודו כפי שהכרנו אותה היסטורית, הודו של נהרו ואינדירה גנדי ותנועת אי-ההזדהות, לא הייתה מדינה "תומכת" בפלסטין מתוך מוסר בלבד, אלא מתוך ניסיון. מדינה שיצאה מעבדות, והבינה את משמעות הכיבוש, שעמדה זמן רב לצד הזכות של העמים לקבוע את גורליהם. פלסטין הייתה חלק מהמקום הפוליטי שלה, ולא סעיף משני בנאום הבינלאומי שלה.

נאום מודי בכנסת לא היה נאום של איזון או ניסיון להחזיק את המקל משני קצותיו. היה זה נאום של חיבור ברור. הזדהות עם ישראל בלבד, שבח על "אומץ ועוזה", גינוי מוחלט למתקפת השביעי באוקטובר בלי שום אזכור לטבח בעזה, ולאחר מכן שיבוח על תוכנית טראמפ והסכמות אברהם... כל זה משקף בחירה פוליטית מחושבת, לא טעות בלשון ולא מחווה חולפת.

המסוכן בהיפוך הזה הוא לא השפה, אלא המבנה שמעומד מאחוריו. הודו היום היא אחד השותפים הביטחוניים הגדולים ביותר של ישראל, וקשורים ביניהם קשרים צבאיים וטכנולוגיים עמוקים, אשר תורגמו בחתימה על עשרות הסכמים ופתיחת מערכות ביטחוניות שהיו סגורות בעבר. ישראל אינה רואה בהודו שוק בלבד, אלא עומק אסטרטגי חדש, שמפחית את התלות השיורית שלה בארצות הברית בעידן שבו התדמית שלה נחלשת בתוך דעת הקהל המערבית.

לגבי ההודים, הם רואים בישראל שותפה המספקת להם יתרון טכנולוגי וביטחוני בסכסוכים האזוריים שלהם, במיוחד עם פקיסטן, וכשהנאום של "האיסלאם הפוליטי" נחשב על ידי ממשלת מודי לאיום ישיר על הפרויקט הלאומי שלה. כאן, פלסטין מוזנחת אוטומטית ממוקד העניין, ומתבררת כביטוי שטחי שמוזכר בעת הצורך, ללא תוכן פוליטי או התחייבות מעשית.

נכון שמודי הזכיר את "טיפול בסוגיה הפלסטינית", אך ההזכרת הייתה טכנית, קרה, חסרה כל תוכן משפטי. הוא לא דיבר על הכיבוש, לא על ההתנחלות, לא על המצור, ולא על הרג אזרחים. פלסטין הייתה נוכחת כתפאורה דיפלומטית, לא כסוגיה פוליטית אמיתית.

כדי שהשאלה לא תישאר תיאורטית, מה שנדרש מהפלסטינים הוא לעבור מנתיב התגובה לנתיב יוזמה. הודו היום מנוהלת בראש עם איזון בין אנרגיה, ביטחון, טכנולוגיה ושווקים. לכן, הפנייה אליה צריכה להיות בשפת האינטרסים ולא בשפת הרגש. אנו זקוקים לחזון ברור כיצד יכולה פלסטין להיות שותפה – אפילו מצומצמת – בתחומים שמעניינים את ניו דלהי: טכנולוגיות חדשות, חינוך גבוה, חקלאות חכמה, ושיתוף פעולה בריאותי ופרמצבטי. כמו כן, מעורבות מאורגנת עם מרכזי חשיבה, אוניברסיטאות ותקשורת הודית, ובניית גשרים עם מפלגות וזרמים שונים, יכולים להחזיר את פלסטין לדיון הפנימי ההודי, לא כסוגיה מרוחקת, אלא כקובץ הקשור לחוק הבינלאומי וליציבות האזורית הנדרשת להודו בפרויקטים החוצים יבשות.

בנוסף, אנו זקוקים לאסטרטגיה דיפלומטית רב-ממדית: רשמית, פרלמנטרית, אקדמית, ופולחנית. לא מספיק לתקשר עם הממשלה בלבד, אלא יש לעבוד עם הסקטור הפרטי ההודי, ועם הקהילות, ועם האליטות התרבותיות אשר עדיין רואות בפלסטין סוגיה של שחרור וכבוד אנושי. 

שיקום הקשר עם הודו לא יקרה כעבור קריאת העבר, אלא באמצעות הגדרת ההווה מחדש: מה אנו מציעים, מה אנו דורשים, וכיצד נגייס את פלסטין כשותפה ולא כעול במשוואת האינטרסים ההודיים. רק אז השאלה על איבוד הודו תהפוך לשאלה שניתן להשיב עליה באופן ממשי ולא בהתניאשות.

נדרש מהלך דיפלומטי פלסטיני מהיר ומאורגן שמתבסס על שלושה מסלולים מקבילים: ראשית, השקת דיאלוג פוליטי ישיר ורם רם עם ניו דלהי שמתמקד באינטרסים המשותפים וביציבות האזורית במקום להסתפק בהודעות המסורתיות; שנית, הפעלת דיפלומטיה רב-ערוצים הכוללת את הפרלמנט ההודי, מרכזי מחשבה, אוניברסיטאות ותקשורת, כדי להסביר את הסיפור הפלסטיני בשפת החוק הבינלאומי ובאינטרסים אסטרטגיים; ושלישית, הצעת יוזמות שיתוף פעולה מוחשיות בתחומים שמעניינים את הודו כמו טכנולוגיה, חקלאות חכמה, וחינוך, שינציחו את פלסטין כשותפה אפשרית ולא רק כמניע гуманитарный. המהירות כאן חיונית כי הקו הפנוי מתמלא במהירות, וכל דחייה נוספת תהפוך את הפער הפוליטי למציאות קשה לשינוי.
האם איבדנו את הודו? נכון יותר לומר: איבדנו את הודו הרשמית בעידן מודי, אך לא איבדנו את כל הודו. עדיין ישנו ציבור הודי מפולג, ואליטות אקדמיות ותרבותיות המנגדות להטייה הזו, וכוחות פוליטיים – גם אם חלשים – שמביטים על פלסטין כמראה של הניסיון ההיסטורי של הודו. אך שוליים אלו לא יפעלו בעצמם, ולא יזוזו אוטומטית.

הבעיה הפלסטינית העמוקה לא נובעת רק בשינוי הודו, אלא בחוסר יכולתנו לקרוא את השינוי הזה בזמן, ובפיתוח כלי שיח ודיפלומטיה המתאימים לעולם שלא נשלט על ידי המוסר בלבד. אנחנו עדיין פונים לכוחות ההולכים וצומחים בשפת שנות השישים, בזמן שהם פועלים בשפת האינטרסים והבריתות החזקה.

ההפסד האמיתי אינו הפסד של מדינה מסוימת, אלא הפסד של הזמן. הזמן שבו איחרנו בהגדרת מקומנו במערכת בינלאומית חדשה, ובבניית שיח החורג מהתחנונים, ומדבר בשפת האינטרסים, ומפנה את תשומת הלב לחברה ולא רק לממשלות.
הודו היום אינה הודו של אתמול, כמו שישראל היום אינה ישראל של שנות התשעים. והשאלה החשובה כבר אינה: האם איבדנו את הודו? אלא: האם יש לנו יכולת לשוב ולהשתתף בעולם שכבר אינו דומה לנו, ואינו מחכה לנו? התשובה לשאלה זו היא שתכריע אם ההפסד של הודו הוא שלב עابر... או הקדמה לסדרת הפסדים גדולה.