ההגליה והעמידה פיזית

דו"חות של ארגוני זכויות האדם המקומיים, הישראליים והבינלאומיים, בנוסף לארגוני הרשות הפלסטינית, מראים על עלייה בקצב ההגירה של הקהילות הבדואיות ואזרחי פלסטין מאזור "ג" במיוחד מהאזור המזרחי של יהודה ושומרון כולל הבקעות. דו"ח של הרשות למאבק בגדר ובהתיישבות בדו"ח השנתי שלה לשנת 2025 מציין את הגליית 13 קהילות בדואיות פלסטיניות, אשר כוללות 197 משפחות בסך הכל 1090 איש, בצעד שמעיד על מדיניות עקירה כפויה ומסודרת שמטרתה ריק الأرض מהתושבים המקוריים לטובת התפשטות קולוניאלית. כאשר בתחילת שנת 2026 עלה קצב ההגירה של הקהילות באמצעות הגברת התקפות המתנחלים וצמצום החנק על קהילות אלו דרך הפרות שרות הכוח של צה"ל, וצעדים של הממשלה הישראלית שמבוססים על שלילת קרקעות והפקעתן מהפלסטינים.

הממשלה הישראלית חצתה את נושא מניעת האפשרות לפתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות ה-4 ביוני 1967 ברמה הפיזית דרך ההתיישבות וחתיכת הגדה המערבית מצד אחד, והמחסומים והשערים המונעים את תנועת הפלסטינים ומצמצמים אותה מצד שני. בנוסף, ישנה תמיכה אמריקאית ברורה או דרך הצהרות הנשיא האמריקאי כי שטח ישראל הוא קטן באזור המזרח התיכון הגדול ומה שעלה בעסקת המאה, או הצהרות השגריר האמריקאי בישראל מייק הוקבי אשר עוברות את אדמת פלסטין אל הזכות התורנית בישראל הגדולה "מן הפרת עד הנילוס."

הצהרות האחרונות של השגריר האמריקאי הוקבי מסונכרנות עם רעיונות מפלגת הליכוד השלטת בכל הנוגע לחלומות לטווח הארוך, דבר שלא היה צפוי ע"י ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שציפה להבטחה אמריקאית, בדומה להבטחת בלפור, שתעניק לו שליטה בגדה המערבית וברצועת עזה להקמת מדינת ישראל מהים עד הנהר, כצעדים שניים במסלול של מדינת ישראל הגדולה.

למעשה, ההרס של רעיון המדינה הפלסטינית מהבסיס ועד הפיסגה דרך צעדים שהכפו מציאות גיאוגרפית לא מספק את המטרה הקולוניאליסטית מבלי להגר את הפלסטינים או את רובם כך שיהיו מיעוט חלש פוליטית ומומס תרבותית בדומה לעמים הילידים בארצות הברית ואוסטרליה. ההגירה הזו מתבצעת בשתי שלבים עיקריים; הראשון מתבצע למעשה בהעברה הכפויה של האוכלוסייה מאזורי "ג" הגדולים והמתועלים, לאזורי "ב" שנמצאים תחת שליטה ישראלית בטיחותית ומשם מתרחבת הטריטוריה, והשני בנשא את הפלסטינים לאזורי "א" הקטנים גיאוגרפית והאיים המבודדים מבחינה שירותית ודלילי אוכלוסין וכלכלית כדי לדחוף את הפלסטינים להגר מחוץ למדינה.

מדיניות זו "ההגירה" נשענת בעיקר על גורם הזמן והיכולת לקבע עובדות מציאות שאינן ניתנות לשינוי; כלומר, לפי ההיגיון הפיזי "זמן ותנועה" כדי להבין את האינטראקציה בין הכוחות השונים הפועלים על גוף. מה שמאפשר חישוב מהירות לחשוף דפוסים ולחזות תוצאות ופיתרונות עיצוב. בעוד שהעמידה מתייחסת לשקט ולטחון והיכולת לעמוד בעומסים; כלומר, לפי ההיגיון הפיזי של ניתוח העומסים במערכות פיזיות במצב של איזון סטטי, שהוא המצב שבו המערכת או שהיא שקטה או שהמרכז הכבדי שלה נע במהירות קבועה.

ואם הקריאה הפוליטית אינה מכאנית למעשה הישראלי "ההגירה" והמעשה הפלסטיני "העמידה" אלא נוגעת גם לגורמים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים רבים, בנוסף לתחושת הלאום ותגובה של הסביבה הבינלאומית, כדי להבין את המעשה "ההגירה" ותגובה "העמידה". אך השקט והעומס במקרה הפלסטיני אינם מעודדים לעמוד בפני הזמן והתנועה אצל הישראלים לאחר אובדן הרבה גורמים לעוצמה עצמית כדי להתעורר.