שקר ההפרדה בין אמנות לפוליטיקה...

כאשר הודיעה הסופרת והבמאית ההודית ארונדטי רוי על נסיגתה מפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין במחאה על קריאות חבר השופטים ל"הפריד את האמנות מהפוליטיקה", נדמה היה כי מדובר בפרק חדש בוויכוח הישן... האם האמנות יכולה לנשום מחוץ לאוויר הפוליטיקה והנושאים הציבוריים?

ארונדטי רוי, הידועה בעמדותיה לזכויות אדם ובאומץ שלה ובזדהותה עם הפלסטינים כקורבנות הכיבוש, ראתה את ההצהרות שקראו לנטרל את הקולנוע מהמחלוקות המתרקמות כהגנה על היופי, אלא כהפרדה כוזבת. זהו שקט ברגע שבו עליך לצעוק. לה הברכות, שכן היא סירבה לסגור את חלון האמנות בפני הכאב ומקור הכאב, וסירבה להפוך את המסך הכסף לווילון בידוד מוסרי בטענה על טוהר האמנות.

האם אפשר בכלל להפריד בין אמנות לפוליטיקה? והאם הפסטיבל בברלין עצמו, שנוסד בשנת 1951 בעיצומה של המלחמה הקרה בין שני המחנות הקומוניסטי והקפיטליסטי, היה ניטרלי? מאז הקמתו, הוא היה פלטפורמה תרבותית בעלת משמעויות אידיאולוגיות ברורות.

על מסכי הפסטיבל הוצגו סרטים על מלחמות, דיקטטורות ומבקרי מלחמות, והוא הפך במשך העשורים למרחב לדיון וויכוח ציבורי. לכן נדמה כי השיח על "תמימות מוחלטת" של האמנות הוא סלקטיבי; האמנות היא נפלאה כאשר היא מכוונת נגד מערכות מסוימות או נגד אידיאולוגיה ספציפית, אך היא הופכת לבעיה כאשר היא מכוונת נגד הכיבוש הישראלי ומגנה את פשעיו.

בהקשר זה, ההזמנה של "הקרן לסרט הפלסטיני" לחרם על הפסטיבל במחאה על עמדתו נחשבת כצעד מוסרי שמתאים לרעיון שהאמנות לא יכולה להיות עוורת בעדות. וכמה מהיוצרים הביעו תמיכתם בהזמנה זו ומשכו את עבודותיהם; כאשר הנהלת הפסטיבל אישרה את משיכת סרטי "שיר טוחאת העצובה" של הבמאית המצרית המנוחה עטיית האבנודי ו"חילוץ האמבר" של הבמאי הסודאני המנוח חסן שריף. יש לברך את מקבלי ההחלטה הזו על כך שעדיפו להיצמד למצפון במקום להסתפק בתמונה על השטיח האדום.

מכיוון שאיני קולנוען, אני מציע את הרעיון מנקודת מבטו של אמנות הסיפור. מה נשאר מהספרות של אמריקה הלטינית אם נמחק את הקולוניאליזם, ההפיכות הצבאיות והשליטה הכלכלית מהספרות של גבריאל גארסיה מרקיז, מריו ורגס יוסה וג'ורז'י עמדו? ומה נשאר מהספרות ומהאמנויות הפלסטיניות בכל תחומיהן אם נבודד אותן מהנכבה, מהשפעותיה ומהכיבוש המתמשך ומכיבוש האדמות שנמשך בצורה חמורה יותר ממה שהיה? גם כדורגל פלסטיני לא ניתן להפריד מהפוליטיקה, כמו גם מהזיה הסביבתית או מכל פרט מפרטי חיי היומיום.

השאלה היא: האם כל אמנות פוליטית היא גדולה? כמובן שלא. תעמולה עשויה להרוס את האמנות כאשר היא מפשטת אותה לסיסמה.

אך הגדולה האומנותית נולדת מהמגע של היצירה עם זמנה, מכושרה להפוך את הפצע לשפה ואת ההלם למטאפורה, את ההיסטוריה לנarrative מרובות קולות. האמנות הגדולה לא נמסה בפוליטיקה ולא בורחת ממנה, אלא מעצבת אותה מחדש וחשפה את ניגודיות שלה.

הנסיגה של ארונדטי רוי מפסטיבל ברלין היא לא אירוע חולף, אלא מחווה למתח הקבוע בין הרצון להגן על האמנות משימוש קיצוני, לבין ההכרה שאמנות לא חיה באותו חדר מבודד מהפוליטיקה ומהסיבות של טרגדיות אנושיות!

כל האומניות נובעות מבני אדם חיים בערים, כפרים ויישובים וסביבות תחת סמכות כלשהי, ובעיצומן של סכסוכים, וכל ניסיונות להפריד את האומנויות מההקשרים שבהם נוצרו לא מעניקים להן טוהר רב יותר, אלא מחסרות אותן מעמקן ומהאמת.

כך גם הפשעים האלימים המתרחשים מדי יום בחברתנו לא יכולים להיות מופרדים מההקשר הפוליטי המזוהם שבו הם צומחים.

כאשר אנו נושאים את הפוליטיקה מהספרות והקולנוע איננו מקבלים אמנות טהורה יותר, אלא אמנות עניה יותר. ללא ספק, האמנות אינה הצהרה ארגונית ולא סיסמה אידיאולוגית, אך היא גם אינה שקט או התעלמות או הימנעות מהכאב של אנשים והסיבות לכך!

אין אפשרות להפריד את חיי האדם הפלסטיני, היכן שיהיה, מהנכבה הנמשכת של עמו, בין אם הוא ברצועת עזה, בגדה המערבית, בתוך אזורי ה-48 או בתפוצה, גם אם הפך לאיש עסקים הגדול ביותר בעולם! ישנם גורמים המנסים להשתיק את הקולות החופשיים בדרכים שונות, לפעמים במימון ישיר, ולפעמים בטענה של טיהור האמנות מהפוליטיקה. ומעמד ועדת פסטיבל ברלין הנוכחי נחשב תחת תירוץ טוהר האמנות מהפוליטיקה, ובעמדה מתאמצת עם מדיניות הממשלה הגרמנית שעשתה יד אחת עם הכיבוש ועם מלחמת ההשמדה.

ניסיונות להוציא אל מחוץ לאמנות את העבודות העוסקות בהשמדה בטענה על טוהר האמנות אינם עמדה אסתטית, אלא היא העדפה מוסרית ועמדה פוליטית מחופשה. נייטרליות בין הרוצח לקורבן איננה מעלה, אלא זו בחירה ברורה המעדיפה את הרוצח לא משנה כמה הוא יחפש להתהדר בלבוש של יופי.