התרפאות האסורה

לא התרפאות בפלסטין היא מסלול בריאותי טבעי שעובר בשלבי כאב ולאחר מכן בחזרה לבריאות, אלא זהו פרויקט לאומי שמוקף כשמתקרב להשלמה. כאן, המחלה אינה תופעה חולפת, אלא מבנה פוליטי וביטחוני וכלכלי שנכפה, ההופך את התרפאות לפעולה התנגדותית באורח שלה.

משנות דור, חי העם הפלסטיני תחת נטל של כיבוש ארוך שמייצגת מדינת הכיבוש, כיבוש שאינו מסתפק בשליטה על האדמה, אלא מתמחה בניהול Fragility: Fragility של הכלכלה, Fragility של הגאוגרפיה, וFragility של האחדות הלאומית. הגדה המערבית אינה כמו עזה, ועזה אינה כאן כמו פלסטין המדומיינת בתודעה הקולקטיבית; והירושלים, אותה עוגן מרכזית, נדחפת לדחוק אותה מבחינה סמלים ודמוגרפיה. כך מתחדש המרחב הלאומי כארכיפלג של איים מבודדים, מה שהופך את התרפאות הכוללת קרובה למעין בלתי אפשרי.

עם זאת, אם מניעת התרפאות מבחוץ היא מובנת בהיגיון הסכסוך, אזי הטרגדיה הפלסטינית טמונה במורכבות נוספת: ההפרדות הפנימית. מאז אירועי 2007, חיה הזירה הפלסטינית בהפרדה פוליטית וגיאוגרפית בין תנועת הפתח ותנועת החמאס, הפרדה שלא רק החלישה את מבנה המערכת הפוליטית, אלא גם החלישה את האמון של האזרח ביכולת להתעורר.

הדבר המסוכן ביותר בהפרדה אינו מגוון התוכניות או השוני ברעיונות, אלא הפיכתה למבנה עצמאי, שיש לה את האינטרסים שלה, רשתותיה וההטבות שלה. אז סיום ההפרדה הופך לאיום על משוואות השפעה יציבות, והחוויה הלאומית הופכת לעול על כמה נבחרות שהתרגלו לנהל את המשבר ולא לפתור אותו. כאן מתגלה המשמעות העמוקה יותר של "התרפאות האסורה": שהאינטרס החיצוני מתקיים בשמירה על החלשה עם היסוס פנימי או חוסר יכולת לייצר רגע מאחד.

עזה, לאחר סבבים מתמשכים של מלחמה, מציגה את הדוגמה הברורה ביותר של התרפאות המושהית. עיר עם תשתיות הרוסות, אוכלוסייה מנוצלת, אך יש לה כוח חיים יוצא דופן. עם זאת, השיקום אינו מתכוון לפרויקט ריבוני איכותי, אלא מסלול סיוע מותנה, המוגבל על ידי חישובי פוליטיים ומגבלות ביטחוניות. כך השיקום הופך לניהול כאב, ולא להקמה של שלב חדש.

ובגדה המערבית, התמונה נראית פחות מדממת, אך היא יותר מורכבת. כלכלה Fragile התלויה ברישיונות עבודה ושוק הנשלט על ידי השלטון החיצוני, ומרחב פוליטי מוגבל על ידי הסכמים שאינם מסוגלים עוד לייצר אופק ריבוני. התוצאה היא מצב של "יציבות מתוחה"; יציבות שאינה מאפשרת התפוצצות מלאה, אך אינה מספקת בתור שכזו את התנאים להתרפאות אמיתית.
ההתרפאות הפלסטינית אינה יכולה להיות כלכלית בלבד, ולא פוליטית בלבד. זו תהליך כולל שמתחיל בבניית האמון בתוך החברה, וממשיך בשיקום המערכת הפוליטית על יסוד שותפות ואחריות, ומסתיים בהגדרת מחדש של הקשר עם העולם מנקודת מבט של פעיל ולא מקבל. המדינה שאינה מחזיקה בהחלטה הכלכלית שלה, שאינה מחזיקה בכלים הביטחוניים שלה ולא מאחדת את הנרטיב הפוליטי שלה, תישאר כבולה לפרדוקס מתמשך.

הניסיון הערבי מלבנון ועד עיראק, דרך לוב, מצביע על כך שהדבר המסוכן ביותר שמאיים על מסלולי ההתרפאות הוא ההפיכה של ההפרדה לייעוד, התמסרות לפוליטיקה יומית. עם זאת, הספציפיות של המצב הפלסטיני טמונה בכך שהכיבוש אינו גורם זמני, אלא מבנה קיים, מה שהופך את ההתרפאות לתלות במאזן כוחות אזורי ובינלאומי מורכב מאוד.
עם זאת, ההימור על הח外 הוא טעות אסטרטגית. שאפילו אם מאזני הכוחות אינם תקינים, הפנימית היא נקודת ההתחלה. השבת כבוד לפרויקט הלאומי המאחד, והעדפת ההיגיון של המוסד על פני ההיגיון של הקבוצה, וחידוש הלגיטימציות דרך כלים דמוקרטיים, כל אלה הם תנאים שאין להתקיים בלי זה. ההתרפאות מתחילה מההכרה שההפרדה אינה ייעוד, שהניהול של ההתמוטטות אינו פתרון.

פלסטין אינה זקוקה לנרטיב גיבורות נוסף, אלא לאומץ פוליטי פנימי שמניח את טובת המולדת על פני טובת הארגון, ואת טובת הילד הפלסטיני על פני טובת המנהיג. רק השינוי הזה יכול להמיר את ההתנגדות מחלום מושהה למסלול אפשרי.

לא התרפאות בפלסטין היא אסורה לאור הגיאוגרפיה, אלא מעוכבת לאור הפוליטיקה. וכשהפוליטיקה הזו מעוצבת מחדש על יסוד של אחדות, כבוד וריבונות, הופכת התרפאות למעשה היסטורי שאין אף אחד שיכול למנוע זאת.