עד ה-60% אינם מובטחים: 172 אלף עובדים פלסטינים על סף קריסה... והזמן אוזל

כאשר שר האוצר הפלסטיני יוצא ואומר כי שנת 2026 תהיה הקשה ביותר מאז הקמת הרשות וכי המשכורות המועברות בשיעור של 60% אולי אינן מובטחות, זוהי אינה אמירה שגרתית בעיתון אלא התראה אמיתית שמשפיעה על חייהם של מאות אלפי משפחות. מאחורי האחוז הזה עומדים כ-172 אלף עובדים אזרחיים וצבאיים שאינם מתמודדים רק עם עיכוב כלכלי אלא עם מצב של דאגה יומיומית פתוחה לא ידוע: איך ישלמו את התשלומים? איך יסודרו החשבונות? ואיך תימשך החיים כאשר המשכורת הופכת מזכות קבועה לאפשרות מושהית? ואחר כך מי מבטיח את המשך עבודת המשרדים, השגרירויות והאגודות?.

העובד הפלסטיני לא היה מעולם מקור הבעיה, אך הוא נושא בנטל הגדול ביותר. דרושה ממנו עמידה בכל התחייבויותיו החוקיות והכלכליות במלואן, בעוד שהוא מקבל רק חלק מהכנסתו, והבנקים דורשים את תשלומיהם וחברות השירותים את חשבונותיהם והחוקים את מיסיהם, כאילו המשכורת שלו לא פגעה, והאזרח נמצא מוקף בין התחייבויותיו מצד אחד ובין ממשלה שאינה יכולה לקיים את התחייבויותיה מצד שני, במשוואה לא הוגנת שאינה יכולה להימשך זמן רב מבלי להשאיר השפעות חברתיות ונפשיות עמוקות.

נכון שחלק מהבעיה הוא פנימי ומתקשר לשנים של חולשה בניהול ומנופחות של המערכת הביורוקרטית, ולא תמיד מבוסס על ניסיון וכישורים, היה וכן עדיין – כאילו הממשלה לא אכפת לה מטיפול במשבר. בנוסף לכך קיימת הכפלת מוסדות והוצאות מיותרות ויתרונות גבוהים שאינם תואמים את מציאות הכספים.
אך צמצום המשבר לניהול נכשל בלבד מתעלם מהתמונה הרחבה יותר, שכן הכלכלה הפלסטינית פועלת במציאות מעוותת ומוגבלת, מכיוון שההכנסות הציבוריות תלויות במידה רבה על כספי המסים שנמצאים בשליטת ישראל שהיא הפסיקה אותם לחלוטין ובנוסף מחזיקה מהם את מה שהיא רוצה על פי חישובים פוליטיים, בעוד שהתנועה המסחרית והגבולות והמבהירות כפופים למגבלות שמפחיתות את ההשקעות ומחלישות את הייצור המקומי ומביאות לכך שכל מהלך פוליטי מיד מתהפך למשבר כלכלי מחניק.

מעבר לכל זה מלחמת ההרס על רצועת עזה הוסיפה נטל עצום שאי אפשר להתעלם ממנו. ההרס שפקד את בתי החולים, בתי הספר, האוניברסיטאות, הדרכים ורשתות המים והחשמל והביוב אינו מייצג רק אסון אנושי אלא גם חשבון בשיקום עצום שיידרש לו שנים רבות ומיליארדי דולרים, ובמקביל אין שליטה ממשית על ההכנסות המיסויות או הבלתי מיסויות מהתחום, מה משמעותו שאין הכנסות מול התפוצצות התחייבויות. וכך, הרשות מוצאת את עצמה מול משוואה קשה: אחריות מוסרית ולאומית לשקם את מה שהרסו מול קופה שאינה יכולה לכסה את המשכורות במלואן. לכן, משבר המשכורות אינו סתם קשל חשבונאי או חוסר הון זמני אלא תוצאה ישירה של מבנה כלכלי שחי תחת לחץ הכיבוש, הסגר והמלחמות החוזרות, מה שמאפשר שהיציבות הכלכלית תהיה עדינה מעצם מהותה.

למרות זאת, הקשיים מורגשים לא מבטלים את האפשרויות כפי שאמרו, יש חללים אמיתיים לרפורמה אם תינתן הרצון להזמין את העדויות הלאומיות המצטברות.

איננו רוצים עובד שיספר את שעות העבודה אלא לוחם מחויב שממציא, מתנגד, מתקדם בשורות ומעביר את מחיר החלטותיו האמיצות המשרתות את עמו. במקום להרחיב את המינויים היקרים ולא יעילים, ניתן לנצל את הכישורים المتقاعدים עם חוזים גמישים שיכולים למלא את הפערים בחינוך ובריאות ללא תחייבות נוספת. שקיפות פיננסית מלאה יכולה להפוך לכלי הישרדות באמצעות פרסום ההוצאות הציבוריות בפירוט והגברת האפשרות של האזרחים לפקח על תחומי ההוצאות, כי מה שנחשף לאנשים קשה להפסיד. כמו כן ניתן להגן על העובד ממעגל החובות באמצעות אמצעי תשלומים הוגנים שבו יחולקו התחייבויותיו הבסיסיות מול זכויותיו, כך שהחיסרון במשכורת לא יהפוך למשברים משפטיים או לחוסר שירותים בסיסיים למשפחתו כמו חשמל, מים, אגרות אוניברסיטאות, צ'קים חוזרים, רשיונות רכבים ואגרות ממשלתיות.

מבנה המערכת המנהלית הפך צורך ולא עושר כשמזגנים מסודרים לעצים דומים, מפסיקים מינויים מיותרים ומפחיתים את יתרונות הדרגות הגבוהות לפני שממשים את המשכורות של הקבוצות הנמוכות, ומקדמים את המשאבים לעדיפויות האמיתיות: משכורות, בריאות וחינוך. במקביל, יש לאפשר למוסדות הפיקוח ולמאבק בשחיתות לפעול בעצמאות מלאה, לשחזר את הכספים שנחטפו ולהעמיד לדין כל אחראי כי צדק פיננסי הוא תנאי לשחזור האמון הציבורי.

אך צמצום ההוצאות בלבד לא מספיק, שכן רפורמה אמיתית מתחילה גם בצד ההכנסות דרך הרחבת הבסיס המיסויי בצורה הוגנת, מלחמה בהתחמקות ממס גדולה, דיגיטציה של גבייה ועידוד ייצור מקומי במקום להסתמך יתר על המידה על ייבוא. כמו כן, גיוון מקורות הכנסה אינו אופציה נדחית, שכן הכלכלה הדיגיטלית, העבודה מרחוק, חברות התוכנה, חקלאות מודרנית, אנרגיה סולארית ותעשיות קטנות יכולות ליצור עבודות ולמלא מטבע זר מבלי להטיל על התקציב נטל חדש, תוך הימנעות מפתרונות פזיזים שיכולים להיראות קלים אך הם הרסניים, כמו הלאמת כוללת או מכירת נכסים אסטרטגיים באקראיות או רעידת המערכת הבנקאית בהחלטות לא מחושבות, משום שהצעדים הללו יכולים להעמיק את המשבר במקום לפתור אותו.

בסופו של דבר השאלה איננה כבר רק משכורת מאוחרת או אחוז חסר, אלא שאלה של אמון בין האזרח למוסדותיו או קריסה כוללת של הרשות הלאומית, וכאשר העובד מאבד את ביטחונו בעבודתו, החברה מאבדת את יציבותה. כאשר המשכורות לא משולמות, השוק, בתי הספר ובתי החולים לא פועלים כולם יחד. והצלת משכורות העובדים איננה זכות לקבוצת אנשים, אלא הגנה על הכלכלה הלאומית, השלום החברתי והעתיד של המיזם הלאומי כולו. הזמן לא סובל עוד עיכובים נוספים, וההחלטות שיתקבלו היום יגדירו אם אנו פונים לכיווני שיקום הדרגתי שיבנה את המדינה על יסודות הכישרון והצדק או לעבר קריסה איטית שבה השירותים והאמון מתפוררים משנה לשנה. העובד הפלסטיני לא היה מעולם הבעיה, אך הוא עשוי להיות ראשון הקורבנות של התעלמות ממנה. ואם העובד נופל, כל מוסדות המדינה נופלים יחד.