לא שלום.. אלא סיפוח והטלת ריבונות תחת הגנה אמריקאית

מה שמתרחש ביהודה ושומרון כבר לא נקרא כיבוש במובן המסורתי ולא נקרא סכסוך פוליטי שניתן למשא ומתן ולא מדובר במה שנקרא "תהליך שלום כושל". נקרא לדברים בשמם: מה שמתרחש הוא סיפוח הדרגתי ומסודר של האדמה הפלסטינית המתרחש תחת כיסוי בינלאומי, שתיקה ערבית והגנה אמריקאית מלאה.

ישראל כבר לא מנהלת את הסכסוך, היא החליטה לסיימו. ההחלטות האחרונות של הקבינט אינן פרטים מנהליים אלא צעדים שלטוניים מפורשים שמועברים מסמכויות הרשות הפלסטינית, הרחבת ההתנחלויות, הקלה על החרמת אדמות והטלת חוקי ישראל על האדמה הכבושה והפיכת המנהל הזמני לשליטה קבועה. אלו לא צעדים ביטחוניים אלא הודעה מעשית שהגדה המערבית מתייחסת כחלק מהמדינה הישראלית.

כל שיחה לאחר מכן על "פתרון שתי המדינות" הופכת לרמאות פוליטית. אין מדינה שיכולה לקום על אדמה שגנבים אותה יום יום, אך המציאות הזו לא הגיעה לאחר דחייה פלסטינית לשלום אלא לאחר מסלול פוליטי שהוא המתון ביותר בהיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

לפני יותר משלושים שנה הארגון לשחרור פלסטין הכיר בישראל רשמית וקיבל מדינה על 22% בלבד מהאדמה הפלסטינית ההיסטורית, נכנס למשא ומתן ארוך ובנה רשות זמנית מתוך תקווה שהיא תהפוך למדינה עצמאית. ההימור היה ברור: הכרה, משא ומתן ודיפלומטיה במקום עימות. נאמר לפלסטינים שהמתינות תתגמל בהתאם לערבויות בינלאומיות.
במהלך השנים האחרונות עלו הדרישות. דרשו מהרשות הפלסטינית לחתוך את התקציבים להרפתקאות מהאסירים ומשפחותיהם – הללו שנלחמו בכיבוש לפי החוק הבינלאומי, ואם לחתוך, ולאחר מכן דרשו ממנה לשנות את התכניות הלימודיות שמתייחסות לזכויות הפלסטיניות ולסיפור הפלסטיני, אז היא ביצעה שינויים. דרשו ממנה להקטין את השיח הפוליטי שלה, וכן עשתה. דרשו ממנה לגנות את אירועי השביעי באוקטובר במפורש, והיא גינתה, היא הפכה להראות כל מה שניתן להראות מצד שחקן שמבקש פתרון פוליטי.

אך מה היה התגובה? כלום, שכן ההתנחלויות לא הפסיקו וגם לא הבריונות של המתנחלים, לא נשרפו כפרים ולא נעקרו עצים, החרמות ממשיכות והשליטה הצבאית לא פחתה, אלא עלתה מספר המתנחלים ליותר מ-800 אלף בתוך האדמה שעליה אמורה לקום המדינה הפלסטינית, ובצורה ברורה, הפשרות הצטברו… והכיבוש התייצב.

ומנגד, לא נדרש מישראל שום מחויבות דומה. לא נדרש מישראל להכיר במדינת פלסטין ולא נדרש ממנה להפסיק את ההתנחלויות כתנאי למשא ומתן, לא נקשרו הסיוע הצבאי שלה עם החוק הבינלאומי ולא הוטלו עליה סנקציות או לשאול אותה שום דבר על השיח שלה, התוכניות הלימודיות או התקשורת שלה ששוחרת לשונאי הפלסטינים יום יום.

במהלך המלחמה האחרונה בעזה נהרסו שכונות שלמות, הותקפו בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, והוטל מצור ומחסור על האוכלוסייה במשך יותר מ-18 שנה, בתמונות שהארגונים החוקתיים הבינלאומיים תיארו כהפרות חמורות של החוק הבינלאומי ההומניטרי. ובכל זאת, התמיכה הפוליטית והצבאית האמריקאית והאירופאית נמשכת כפי שהיא, וכך משוואתית הפכה להיות בלתי נעלית: צד אחד בלבד נדרש תמיד להוכיח רצון טוב, וצד אחד בלבד נהנה מחסינות מלאה לא משנה מה שהוא עושה, אך הדבר המסוכן הוא שישראל לא עושה זאת לבד. ארצות הברית, שלטוענת שהיא מלווה את השלום במשך שלושה עשורים, לא הייתה לעולם מתווך הוגן, אלא שותף פוליטי מלא. כאן נשאל: איך יכול להיות שהמתווך הוא המממן הצבאי הגדול ביותר של ישראל? איך יכול להיות שהערב לשלום הוא זה שמשתמש בווטו כדי להגן עליה מכל שאלה? וושינגטון לא מונעת את הסיפוח, אלא מספקת לו את הכיסוי וההגנה, לא מפסיקה את ההתנחלויות, אלא מגן עליהם דיפלומטית ולא מכניסה לתוקף את החוק הבינלאומי אלא משבשת את יישומו. ההודעה האמריקאית לישראל ברורה: עשו מה שתרצו על האדמה, ואנחנו נוודא שהעולם ישתק ויתמוך בכם כלכלית, צבאית ומדינית.

ועכשיו, מועצת הביטחון, שצריכה להיות שומרת הסדר הבינלאומי, הפכה לזירה פוליטית ריקה, הכנות נזכרות לא עצרות דחפור ולא מונעות החרמת מטר אחד של אדמה, ההסתמכות עליה לבד כבר לא במדיניות אלא אשליה.

אז איפה רועי אוסלו? איפה המדינות שהבטיחו לפלסטינים מדינה בתוך חמש שנים?
איפה הערבויות? אחרי שלושה עשורים לא נולדה מדינה פלסטינית, אך ההתנחלויות התרבו פעמים רבות, אם ההכוונה לא מונעת את הפגנת ההסכמים, היא לא הכוונה אלא כיסוי לניהול הזמן עד שנכפו העובדות בכוח.

בתוך כל זה אי אפשר להמשיך לנהל רשות עם סמכויות מוגבלות תחת שליטת הכיבוש כאילו שההליך הפוליטי עדיין חי, וזה כבר לא פרגמטיות אלא שאיבה פוליטית.

מה שדרוש עכשיו הוא שינוי כללי המשחק דרך הבינלאומיות המשפטית לסכסוך ללא היסוס, רדיפת פשעי מלחמה והשמדה והתנחלויות בבתי המשפט הבינלאומיים והטלת עלות כלכלית ופוליטית על ההתנחלויות, בחינה של הקשרים התפקודיים עם הכיבוש וסיום הפילוג הפנימי ובקיצור: לעבור מניהול המציאות להתנגדות למציאות פוליטית ושלילית, שכן ההיסטוריה לא סולחת על עמים שממתינים לחירותם, והשלום לא מוענק מכוח כיבוש, והזכויות לא מוחזרות דרך ההכוונה האמריקאית. ומי שלא משלם מחיר פוליטי לא יזוז צעד אחד.

מה שהיום מתרחש אינו כישלון לתהליך השלום אלא קבורה יומיומית לנגד עיני העולם.

ולכן השאלה לא תהיה האם תוקם מדינה פלסטינית?

השאלה האמיתית היא כמה זמן העולם ימשיך בשתיקה ויגן על הסיפוח… וכמה זמן הפלסטינים ימשיכו לחכות לשלום אשלייתי שאף אחד לא מתכוון להעניק להם? וכמה תקופה מובטחת למנוע פיצוץ מקומי, אזורי ובינלאומי.