פלסטין ללא אשליות: מדוע אין חלופות מוכנות בעידן טראמפ وما לאחריו؟

עם כל עלייה באלימות בפלסטין, הדיונים מתמלאים בהסברים דרמטיים על קריסת הסדר העולמי או שינוי פתאומי שישנה בפתאומיות את מאזן הכוחות. נרטיבים אלה מעניקים תחושת נוחות זמנית כי הם מרמזים על כך שסוללה חיצונית עצומה מתקרבת בעל כורחה. אך, במציאות, הדבר פחות דרמטי בהרבה ואכזרי יותר. הסוגיה הפלסטינית כבר אינה בסדר העדיפויות של המעצמות הגדולות, אלא הפכה לתיק שצריך לנהל אותו בעלות נמוכה ככל האפשר, במיוחד כאשר כל פתרון רציני מתנגש עם בטחון ישראל או עם האינטרסים של וושינגטון.

הגישה של המדיניות האמריקנית בניהול הסכסוך חושפת בבהירות גמורה שהחזק כופה את העובדות על הקרקע והחלש נדרש לחיות איתן. אין מדינה פלסטינית אמיתית באופק, אין לחץ ממשי על ישראל, ואין מוכנות לשלם מחיר פוליטי או צבאי על מנת להשיג צדק. יש כאן רק ניהול של הסכסוך, קירור זמני של החזיתות ומניעת פיצוץ גדול שעלול להביך את וושינגטון או לבלבל את בעלות בריתה.

אבל הבעיה העמוקה יותר היא שהזמן שבו העולם עוסק בניתוחים של המדיניות האמריקנית, ישראל כבר סיימה חצי מהקרב על הקרקע. בשטחי יהודה ושומרון, צעדים לשינוי המציאות מואצים מדי יום על ידי החלטות ישראליות, שהן חילוץ המידע על רישומי הקרקעות כדי להקל על השתלטות המתנחלים עליהם, והתאמת של הליך הרישום כדי להאיץ את הכרזת שטחים רחבים כּ"ארץ מדינה", הפחתת ההגבלות המשפטיות על ההתנחלות, ומעל לכל, מתן סמכויות לצה"ל להרוס ולהתערב גם באזורים תחת שלטון הרשות הפלסטינית (האזורים המסווגים A, B).

צעדים אלה אינם החלטות ניהוליות חולפות אלא צעדים הדרגתיים לכיוון סיפוח שקט בפועל, שמעביר את יהודה ושומרון משלטון צבאי זמני לשליטה אזרחית ישראלית ישירה, ומקשה על כל פתרון עתידי מבחינה גיאוגרפית, בזמן שהיישובים מתרחבים, הכפרים מבודדים, הערים נלחצות, והרשות הפלסטינית מתרוקנת בהדרגה מתוכן.

הבעיה היא שהפלסטינים, כמו רבים באזור, הוציאו עשורים בהמתנה לפתרונות חיצוניים באמצעות מתווך אמריקני "הגון", הרבעה והضغط הבינלאומי הנחרץ או עמדת ערב מאוחדת. והניסיון הארוך הוכיח כי הימורים אלה היו קרובים יותר לתקוות מאשר לפוליטיקה ריאלית. ומשא ומתן מאז אוסלו שימש לניהול הכיבוש במקום לסיים אותו, ושהמשטרים הערביים שוקעים במשבריהם, והכוחות הבינלאומיים מתייחסים לפלסטין כאל קלף סכסוך ולא כסוגיית שחרור.

במציאות זו עולה השאלה לגבי חלופות כשאלה פנימית לפני כל דבר אחר, ואנחנו לא בשלב של "כפיית פתרון" אלא בשלב של עמידה וניהול מודע של הזמן. והזמן כאן אינו המתנה פסיבית אלא השהיית ההחלטה הישראלית ומניעת הפיכת ההפסד לסוף מוחלט של ההיסטוריה הפלסטינית.

זמן נוסף פירושו לשמור על הקיום קודם כל, להבטיח שהפלסטיני יישאר על אדמתו, ולעצור את ההכחדה וההרג ההמוני, וכן למנוע את הגירוש, להגן על המרקם החברתי והכלכלי ולא לאפשר לכיבוש להפוך למציאות טבעית רגילה. והדבר המסוכן ביותר שיכול לפגוע בכל סוגיית שחרור אינו הדיכוי אלא ההתרגלות לדיכוי. ישראל מהמרת על העייפות והזמן, על כך שהפלסטינים יתעייפו לפני שהיא תתעייף, והעמידה היומית, גם אם היא נראית שקטה, היא בעצם כישלון להימורים אלה.

בהקשר הזה, האחדות הלאומית הפכה לצורך מעשי ולא לסיסמה מוסרית, והפילוג כבר אינו סתם מחלוקתו מדינית אלא הפך לכלי בידי הכיבוש לנהל כל חלק לבד והטענה הבלתי נלאית שהוא "אין שותף". וללא בניית הנהגה מאוחדת ומסוגלת לקבל החלטות אסטרטגיות, כל צורות העמידה יישארו חסרות ערך וניתנות להכנה.

המאבק الشعبي הארוך, - מהפגנות אזרחיות, שביתות, חרמות, ומעקב עובדים ומאבקים משפטיים, – הם כלים חיוניים במאבק לא מאוזן מבחינה צבאית, והכיבוש אינו מתמוטט בהכאה אחת אלא כשזה becomes עול פוליטי, כלכלי ומוסרי מתמיד. כלים אלה אינם יוצרים כותרות רועשות בכל יום, אך הם מעלים בהדרגה את העלות ומונעים את קיבוע הכיבוש כדבר טבעי במודעות העולמית.

שינויים בינלאומיים גם אינם מגי הדיל, וסין ורוסיה לא ינסו לפגוש את וושינגטון עבור פלסטין. עולם פחות חד-צדדי יכול לפתוח מרחבים לתמרון אך אינו מציע פתרונות קסם. אלו אינם חלופות אלא כלים שניתן להשתמש בהם בזהירות מבלי אשליות.

גם עם ההמשך של ההתנחלות והתפוגגות האפשרות של מדינה פלסטינית מחוברת גיאוגרפית, ניפגש בדיון קשה לגבי צורת הפתרון הסופי. אך בברגע הזה בהחלט נדמה כי השאלה הדחופה ביותר אינה מהו הפתרון? אלא כיצד אנו מונעים את קיבוע המציאות הנוכחית כסוף ההיסטוריה הפלסטינית?

בסופו של דבר, לא הממשל האמריקני ולא שום כוח חיצוני ישחררו את הארץ, ולא מלחמה אזרחית תביא צדק. החלופה האמיתית היום היא הרבה יותר צנועה ואכזרית, והיא עמידה ממושכת, ניהול מודע של הזמן, ובניית כוח פנימי, והשחתה פוליטית ומוסרית של הכיבוש עד שנסיבות משתנות בפתאומיות או בהדרגה. ההיסטוריה אינה מעניקה הזדמנויות למי שממתין אלא למי שעומד כאשר רגע הזמן מגיע.