איך רואים הישראלים את סוף מדינתם?

אין יכולת למפקח מדוקדק להתעלם מהחרדות של הישראלים, הן ברמה העממית והן ברמה הניהולית, לגבי השאלה אם המדינה היהודית הועברה בפועל לחדר ההחייאה ובמכונת הנשמה, חסרה תעודת ביטוח המגינה עליה מפני הסיכוי להיעלם מהתמונה במזרח התיכון.

השאלה על "היעלמות" ישראל מעלה אפשרויות נוספות, המובילות לשאלות היפותטיות וגרועות יותר: מה יקרה אם ישראל תיעלם מהעולם?!

בשנה שעברה 2025 כתב יוג'ין ברוסילובסקי בעיתון "טיימס של ישראל" ושאל: "מה אם היהודים ייעלמו: ניסוי מחשבתי על ישראל והעולם?".

בשנת 2009 יצא הסרט הרוסי "לך לך" (Lekh Lekha), בבימוי מ. קובינסקי, שמתאר עולם השורד את ההיעלמות המפתיעה של היהודים, ולא מוצא פתרון, אלא תחושה של תיעוד וחוסר יציבות. הסרט טוען בסוף כי הקיום היהודי הוא דבר שהעולם לא יכול לוותר עליו.

ביוני 2016, ציין העורך הקודם של "הארץ" הישראלית, אليف בן, ב"פוריין אפרס", תחת הכותרת "סוף ישראל", שישראל – לפחות הגרסה החילונית והמתקדמת שלה, שכבשה את הדמיון העולמי – כבר לא קיימת.

מאחר שהזכרת היהודים מחייבת במובן מסוים את "מדינת ישראל", או כך הפך ההזדהות ביניהם בדמיון הציבורי, היא מחייבת גם את השאלה: האם ייתכן שיום אחד תיעלם מדינת ישראל?!

דו"ח מאוניברסיטת הרווארד ציין את האימה הדמוגרפית שמעיבה על קובעי המדיניות לעתיד של המדינה היהודית, אשר הכניסה אותם להסתיר כ-200,000 ילדים פלסטינים בעזה.

ערך הדו"ח הוא שכותבו הוא הפרופסור הישראלי יעקב גארב, אשר השתמש בניתוח מנותח-נתונים ומיפוי מרחבי כדי להראות כיצד החרפת צה"ל על עזה וההתקפות האקראיות על אזרחים ברצועה הביאו לירידה חמורה באוכלוסייתה.

בסוף נובמבר 2007 – ובראיון עם עיתון הארץ – הזהיר ראש הממשלה הישראלי السابق אהוד אולמרט, מהציל של פירוק מדינת ישראל אלא אם כן יושג פתרון של שתי המדינות עם הפלסטינים. ואמר: "אם יגיע היום שבו יקרוס פתרון שתי המדינות, ונתקבל בעימות כמקובל בדרום אפריקה עבור שוויון בזכויות הצבעה (עם הפלסטינים)… אז, ברגע שיקרה זה, תסתיים מדינת ישראל".

הכרזה

וישראל רגישה לכל השוואה עם דרום אפריקה בימי האפרטהייד, אך אולמרט כבר הביע דעות כאלה. כאשר היה סגן ראש הממשלה בתקופת אריאל שרון, הוא תמך בנסיגה מרוב השטחים שהחזיקה ישראל במלחמת 1967, מה שהיה עשוי להשאיר את ישראל עם מספר מקסימלי של ישראלים ומספר מינימלי של פלסטינים.

החרדות הגיעו עד כדי מחשבות על תסריטים לעתיד שלאחר הקריסה והנפילה שזה כבר לא נראה בלתי אפשרי, למרות הקושי לתאר זאת, בהתאם לקבוצת ניתוחים מקיפים, מתוך קהילת קובעי הדעות הקהל הישראלי.

למרות שהקיום של ישראל הוא דבר שלא נתפס, הוא מאוד אפשרי, כך אומר רובין וושינגטון, שהוא אגב, עורך העיתון "הפורוד" היהודי העצמאי.

אפילו האחרון מתעסק בכל התסריטים, ותוהה בינואר 2024: אם היהודים יגורשו מהנהר עד הים – וזאת מבלי לגעת אפילו כיצד יבוצעו הזוועות הללו – איך יראה אותנו המוסדות שיישארו? האם היהודים יחזרו למצבם ההיסטורי כעם ללא מדינה כאשר הפלסטינים יחזרו למולדתם? האם הם יחזרו לגלות כפי שהיה במשך רוב השניים אלף השנים האחרונות?

בספר "סוף ישראל" אשר פורסם לאחר שטפון המשיח, נובמבר 2023, עקב מאמרי העיתונאי הישראלי המפורסם ברדלי בורסטון בעיתון "הארץ", על השורשים העמוקים למה שהוא תיאר כמלחמה האיומה בין ישראל וחמאס, ומבצע איך המדינה יכלה לבחור מסלול שונה, והאפשרויות לעתידה.

והמאמרים מפורטים לפי – לדבריו של בורסטון – "שקיעה ונפילה של אומה כושלת, שבתחילה לפני פרוץ המלחמה התרשו לשאול האם יום העצמאות שלה השנה יהיה האחרון?". ואמר: "שהמדינה ישראל שבה שוררים מדומיינים וקנאים, היא ארץ כמזהיר אותנו ספר במדבר בתנ"ך – החולקת את אוכלוסייתה לעטות חיות". ומוסיף: אם תשאל אותי: "איך הדברים כאן?" אני עונה: "הדברים כאן חורגים מהשיגעון".

ביוני 2016, ציין העורך הקודם של "הארץ" הישראלית, אليف בן, ב"פוריין אפרס", תחת הכותרת "סוף ישראל", שישראל – לפחות הגרסה החילונית והמתקדמת שלה, שכבשה את הדמיון העולמי – פרשה. למרות שגרסה זו הייתה בחלק מהמובנים דמיון, האגדה הזו הייתה לפחות מושרשת במציאות.

היום – כמו שחושב בן – השתנה המציאות הזו, והמדינה שהחליפה אותה שונה באופן רדיקלי מהמדינה שדמיינו המייסדים שלה לפני כ-70 שנה.

והוא מסכם במסקנות מוקדמות, לגבי עתיד המדינה, כשהוא מציין כי מאז הבחירות במרץ 2015, האצה המספר של כמה תהליכים אטיים באופן משמעותי, ואם יימשכו, עשויים להפוך את המדינה לבלתי ניתנת לזיהוי בקרוב.

אז חזר אולפ בן לכתוב שוב במרץ 2024, לאחר השביעי באוקטובר 2023, באותה פלטפורמת תקשורת "פוריין אפרס", תחת הכותרת "ישראל משמידה את עצמה", וציין השוואה מאוד רלוונטית בין משה דיין לנתניהו. הוא אומר: "באחד הימים המוארים באפריל 1956, נועד משה דיין, הרמטכ"ל של צה"ל, בעל העין אחת, לדרום לכיוון נחל עוז, קיבוץ חדש ליד גבול רצועת עזה.

ההכרזה

דיין הגיע להשתתף בלווית רוי רוטברג, בן 21, שנורה בבוקר הקודם על ידי פלסטינים בעת שהוא עשה פטרול בשדות על גבי סוס. המקרה הזה עורר זעזוע וכאב עמוק בכל הארץ.

אמר דיין אז: "בואו לא נאשים את הרוצחים. הם בילו שמונה שנים במחנות הפליטים בעזה, מול עינינו שינינו את האדמות והכפרים שבהם הם היו והוריהם, לנכסים שלנו".

דיין התייחס לנכבה, כאשר רוב הפלסטינים הערבים הוכרחו להימלט לאחר ניצחון ישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948.

ראש העורך הקודם של "הארץ" רצה לקשור השוואה לא מפורשת בין שתי חוויות: שנות החמישים ב"דייו" ואופטימיזציה של השיח פוליטי ותכני שהחסינה את ישראל ודחתה את הקריסה המוקדמת, וניסיון של חוסר-אופטימיזציה הנוכחי, צופה כי "סוף ישראל" תהיה בידי ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו.

אומר יואף ריינון, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, למגזין "אוריאן 21" הצרפתי: כי שמשון, הגיבור הדתי הלאומי של ישראל, היה "אנטי-פוליטי אנוכי" ו"מרגיש צורך להשפילו".

דמות זו המובילה בציונות המשיחית – הממהרת לחזור ישו המושיע – המשתתפת בשלטון ישראל כיום, האמינה כי כוחה גורם לכך שלא ניתן לגבור עליה; האגדה הזו, שחוזרת ועושה להן במדריכים, בדרכן לעקור.

ומצביא ההיסטוריון הליברלי יובל נועלם הררי מציין כי "נתניהו ממשיך להאיץ את הישראלים לניצחון המוחלט", אך האמת היא שאנחנו עומדים בפני תבוסה מוחצת". מנקודת מבטו, הראה ראש הממשלה סימנים של "גאווה ועיוורון ונקמה", בדיוק כמו שמשון.

היו רמזים מוקדמים, המביעים דאגה לגבי גורל המדינה, שהיא אולי חלפה על פני סף ההחזקה, שבו החזיקה על פני שבעה העשורים שעברו.

והשאלה כבר לא מתעצרת רק בדיון על פלטפורמות של אליטה ובעלי החולצות הלבנות, ורועש בתוך האולמות התרבותיים במלונות, אלא היא קרובה יותר לאמת האפשרית, תומכת בה מספרים וסטטיסטיקות ומחקרים אמפיריים; כלומר מבוססת על המציאות והנתונים בשטח.

ארגון "מזרח תיכון תחת מעקב" תיאר את הדו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית, שפורסם בתחילת 2025, לגבי ההגירה החיובית של יהודים כ"גלי הלם", וכי כותרות התקשורת הישראליות תיארו את המספרים כ"מדוכאים". וציינה כי הושמטו 82,000 איש ממניין האוכלוסייה, מה שמהווה חדשות רעות להיבטים פוליטיים וביטחוניים בישראל, כהגדרת הארגון.

עובדה זו הגיעה במקביל לדו"ח העדכני של הכנסת, שפורסם באוקטובר 2025, לגבי ההגירה המונית של יהודים מישראל, שתיאר את זה אימנואר אייכנר, באחד מאתרי החדשות הגדולים של ישראל "ynetnews", כמציג תמונה מפחידה מאוד, שכן נוסף על כך שבעה באוקטובר, 145,900 ישראלים ברחו.

וסקר עדכני שביצעה האוניברסיטה העברית, ביוזמת הארגון הציוני העולמי, הראה כי אחוז מדהים של 80% מהישראלים שעזבו את הארץ טוענים כי אינם מתכוונים לחזור לישראל.

העורכים של הסקר מביאים לציבור ההיסטורי של ישראל בשמו של גוסטי יהושע פרברמן, ראש מחלקת פעולות הגלות בארגון הציוני העולמי, שאמר למערכות התקשורת העבריות: רוב הישראלים אינם מתכוונים לחזור לישראל.

בעוד שמגזין "The Cradle" – פלטפורמת חדשות גיאופוליטית המתמחה בנושאים של מערב אסיה והמזרח התיכון – מציין כי בחודשים הראשונים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, עזבו כמעט חצי מיליון ישראלים את השטחים הכבושים. כמו כן חוותה המדינה ירידה חדה במספר המהגרים היהודים לישראל.

בשיחה עם רשת פרס טיוי (presstv) הסביר ההיסטוריון הישראלי המפורסם אילן פפי מדוע הוא מאמין שהציונות נכנסה לשלביה האחרונים, ואיך החברה הישראלית מתפוררת פנימית.

ההכרזה

ודו"ח של "טיימס של ישראל" שפורסם באוקטובר 2025 מדגיש כי מלחמת עזה שינתה את החברה הישראלית בדרכים שלא עשה אי פעם מלחמה קודמת, מציין כי ישראל תמיד ראתה את עצמה, לאורך כל ההיסטוריה, כמו מבצר חסין מוקף אויבים.

אבל היום, המבצר הזה מתפורר מבפנים. האיום הגדול ביותר על יציבות ישראל כבר לא מגיע מאיראן או מחמאס, אלא מהפילוגים המפרים את החברה שלה.

והמושג "מלחמת אזרחים", שהיה בעבר נחשב להגזמה, מתחיל לשמש לעיתים קרובות בקרב הציבור. ומה שהיה בעבר נראה בלתי אפשרי, הפך היום לביטוי נפוץ של דאגה המורגשת בחיים הישראליים.

ומלחמות אזרחיות נדירות מתחילות ביריית הפתיחה; אלא מתחילות כאשר האזרחים מפסיקים לראות זה את זה כחברים בקהילה פוליטית משותפת.

וזה מה שקורה עכשיו בישראל, כפי שאומר יהודה לוקאש, פרופסור באוניברסיטת ג'ורג' מייסון.