עזה בין ניהול הסכסוך ובלתי אפשרות ההכרעה: קריאה באפשרויות הישראליות

מאז השביעי באוקטובר, עזה לא רק זירה למול תשווה צבאית, אלא הפכה לבעיות אסטרטגית שמבחנה את יכולת ישראל להכריע, ואת גבולות הכוח הצבאי בהתמודדות עם מציאות פוליטית ומוסרית מאוד מורכבת. עם חלוף הזמן, מתבהר כי ישראל לא נתונה בהיצף אפשרויות אלא מצויה בצומת בעייתי, שבו שיקולים ביטחוניים מצטלבים עם לחצים בינלאומיים, עם חלוקות פנימיות, ועם תחומי שיביאו את "היום שלאחר" שלא הוכרעו עדיין.

בהקשר זה, ניתן לקרוא את ההתנהלות הישראלית דרך שלושה תרחישים מרכזיים, שביחד מהווים את המסגרת המחוקקת לחשיבה אסטרטגית בתל אביב.

ראשון: אפשרות מלחמה כוללת ושבירת הכללים

תרחיש זה מבוסס על חזרה למלחמה ארוכה, שמטרתה חיסול מלא של חמאס, ופירוק המבנה הצבאי והארגוני שלה. על אף נוכחותה המתמשכת בדבר הימין הישראלי, תרגומה למעשה נתקל בשורה של מכשולים מבניים.

מלחמה כוללת תוביל להרס רחב יותר של מה שנותר מעזה, ולקריסה מוחלטת של מרכיבי החיים, דבר שיהפוך את עניין השיקום לכמעט בלתי אפשרי, והופך את הרצועה לעומס מוסרי מתמיד, לא רק על ישראל, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה. והכי חשוב, תרחיש זה לא מציע תשובה מציאותית לשאלה "מי ינהל את עזה אחרי חמאס?", שהיא השאלה שהמוסד הביטחוני הישראלי נמנע מלהודות בה יותר משהוא מודה בה בפומבי.

בנוסף, מלחמה ארוכה בקנה מידה כזה תעמיק את בידוד ישראל הבינלאומי ותעמיד אותה מול לחצים משפטיים ומוסריים הולכים ומתרקמים, מעבר למעכבים את הצבא והחזית הפנימית, ברגע אזורי מאוד נזיל ומופיע על יותר מחזית.

שני: קבלת אפשרות הרגיעה והשיקום

התרחיש השני מבוסס על קבלת נוסחה להארכת רגיעה יחסית, שקשורה בתוכנית שיקום בראשות ארצות הברית ועורכים שלה, עם הכרה מרומזת בהישרדות חמאס בסופה, אם כי עם יכולות מוגבלות ובפיקוח הדוק.

אפשרות זו מספקת יציאה זמנית לישראל, שמפחיתה את הלחץ הבינלאומי, ומעניקה לה מרווח לחדש את סדרי העדיפויות שלה האזוריות, במיוחד בהתמודדות עם איראן ובעלות בריתה. אולם עלותה הפוליטית בפנים גבוהה, כיוון שהיא סותרת את הנרטיב של "ניצחון מוחלט", ומתפרשת בתוך מחנה הימין כהתקפלות ממטרות המלחמה, או כהכנה שבשתיקה לכשלון.

ושתיים, תרחיש זה נשאר שביר מטבעו משום שהוא לא מטפל בשורש הסכסוך, ולא פותח אופק פוליטי אמיתי, מה שעושה כל רגיעה חשופה להתמוטטות במבחן הראשון, ומחזיר את המעשה לנקודת האפס.

שלישי: ניהול הסכסוך והנצחה של המצב הביניים

זהו התרחיש ההולך ביותר עם ההתנהגות הישראלית בפועל, והקרוב ביותר להעדפות המוסד הביטחוני. אפשרות זו מתמקדת בהארכת משך המו''מ, ובדיחויים פוליטיים, תוך שמירה על רמת לחימה נקודתית ומפורצת, בדומה לדגם השורר בדרום לבנון.

בהקשר זה, ישראל לא שואפת להכרעה סופית, ולא להסכם כולל, אלא לשמור את עזה במצב לחץ מתמיד, שבו יהיו בשימוש האמצעים הצבאיים והביטחוניים כאשר יידרשו, מבלי לגלוש למלחמה רחבת היקף או להתחייב למסלול פוליטי המתחייב.

תרחיש זה מספק לישראל מידה של גמישות אסטרטגית, ומפחית את עלות ההחלטות הגדולות, אך מצד שני מחזק את המצב הבלתי יציב, והופך את עזה לזירה פתוחה להתפרצות בכל רגע, עם מה שזה כרוך מתוצאות מוסריות וביטחוניות מתמשכות.

סיכום המצב

באופן כולל, האפשרויות הישראליות בעזה משקפות משבר אסטרטגי עמוק, החורג מהפרספקטיבה הצבאית למבוי סתום פוליטי ומוסרי מורכב. ישראל, על אף יתרונן הצבאי, נראית חסרת אונים בכפיית פתרון סופי, ומוצאת את עצמה נאלצת לנהל את הסכסוך ולא להכריע אותו, בהעדר שותף פוליטי, ושחיקת הלגיטימציה של כוח, ובשינוי הגישה הבינלאומית כלפי מלחמות פתוחות.

עזה נותרת הקצה החלש במשוואה קשה, שמשובשת בעייתה במקום לפותרה, ומנוהלת האסון שלה במקום לסיימה. בהקשר הזה, לא נראה כי הסכסוך מתכוון להידרדר להסכם קרוב, אך בכיוון ההבנה של מצב ביניים, לא מלחמה נחתמת, ולא שלום בנוי, אלא מצב קבוע של לא ודאות, שמשלם את המחיר האזרחים קודם, ובו נבחנות גבולות הכוח בעולם המשתנה.