שנת נפילת אשליית הדמוקרטיה הליברלית בישראל

שנת 2018 הייתה תחנה בולטים בתהליך החלשת סמכות הכנסת ה-20 של ישראל (שכהונתה נמשכה בין 17 במרץ 2015 ל-9 באפריל 2019) והפיכתה לגורם המאשר במקום להשתעשע או לחוקק בחופשיות. ההחלשה לא נגרמה מאירוע אחד, אלא הייתה תוצאה של מסלולים שחזרו על עצמם במהלך השנה ההיא, אולי הבולט שבהם היה המסלול של אישור "חוק יסוד: ישראל – המדינה הלאומית של העם היהודי" ביולי 2018, אשר התקבל בהיגיון אידיאולוגי סגור, תוך התעלמות מוחלטת מהתנגדויות משפטיות וחוקתיות מהכנסת עצמה, ובמהלך הפיכת הדיון הפרלמנטרי להליך פורמלי, בהתחשב בכך שההחלטה הייתה מסוכמת מראש בקרב הממשלה והקואליציה. והמסקנה הייתה שהכנסת הפכה לכלי לחיזוק החזון של הרשות המבצעת, במקום להיות זירה לאיזון בין ערכים מתחרים, והסיבה לכך היא גם חוסר המסורות שיכלו לשמר את קיום כזה.

 

בעידן הנוכחי, רבים חוזרים לשנת 2018 ומתארים את "חוק הלאום" כרובה הראשונה בהחלשת הסמכות המחוקקת, מכיוון שהוא התעלם מעיקרון השוויון וחצה אזהרות משפטיות, ונראה שחלקם הסיק שעצם התעלמות הכנסת ממיעוט ילידי שלם (ערביי 48) אינה מקשה עליה להתעלם מחצי מחברת הרוב. במהירות, בתחום הביצוע שלה, עברה מכך שתילת הלגיטימציה על נבחרי הציבור הערבים להחלשת האופוזיציה. בעוד שתכנית ההפיכה המשפטית שהחלה על ידי הממשלה הישראלית הנוכחית מאז החודשים הראשונים של כהונתה בראשית 2023, יועדה להפוך את הכנסת מסמכות מחוקקת חלשה לסמכות מנוצלת לקידום מטרות הרשות המבצעת.

אין המקום להציג את שטף החוקים שאישרה הכנסת בשנה הזו בנוגע למה שהוקדש לו, והביאו לכך שעוד חוקרים הסיקו מאז שסך הכל מה שהתרחש לא היה רטרואקטיבי אלא עדות לנפילת אשליית הדמוקרטיה הליברלית בישראל, וכי הכנסת תמיד הייתה מוגבלת, אך בשנת 2018 הוסרה ממנה המסכה באופן מוחלט.

כדי לתת דוגמה קונקרטית, ניתן להזכיר שתי סוגיות: הראשונה, ב-7 במאי 2018, אישרה הכנסת בקריאה הראשונה את הצעת החוק "סעיף התגברות" הכוללת שינוי בסעיף 8 של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" והסעיף 4 של "חוק יסוד: חופש העיסוק", אשר הוסכם עליהם לכנותם "סעיפי ההגבלה": הגבלת הכנסת וחירותה המוחלטת לעבור חוקים שמתנגדיים לזכויות אדם בסיסיות המובטחות בחוקי היסוד המוזכרים במיוחד, כלומר: להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לבטל חוק מסויים, או סעיפים קונקרטיים בחוק, אם הגיעו לבית המשפט למסקנה שהוא "חוק לא חוקתי", בשל התנגשותו עם טקסטים בחוקי היסוד והפרת זכויות אדם בסיסיות, בצורה לא פרופורציונלית. ובצרף לכך שמערכת המשפט העליונה לא השתמשה בסמכותה זו ולא מימשה אותה אלא בצורה זהירה ומינורית מאוד מאז החקיקה של חוקי היסוד המוזכרים בשנת 1992, חקיקת "סעיף ההתגברות" הזה נועדה לשים סוף גם לשימוש החלקי והמוגבל הזה, ולסגור את הדלת בפני כל ערעור על מה שיכולה להחוקק הרוב הפרלמנטרי הפוליטי מחוקים המצמצמים את גבולות הזכויות, פוגעים בהם ומתעללים בהם.

השנייה, במקביל לכך, חתמה הכנסת על הצעת חוק בקריאה הסופית המעבירה את סמכות הכרזת מלחמה או מבצע צבאי מהממשלה למועצה המיניסטריאלית הקטנה לעניינים פוליטיים וביטחוניים (הקבינט). החוק מתיר לראש הממשלה לקבל את אישור המועצה המיניסטריאלית הקטנה בלבד, ומבהיר שאין צורך שכל חברי המועצה הזו ישתתפו גם בדיון. הוא מתיר גם קיומם של מצבים יוצאים דופן מאוד שמעניקים לראש הממשלה, לאחר ייעוץ עם שר הביטחון בלבד, את הסמכות להכריז מלחמה. זו סמכות שאינה ניתנת לביקורת או לשינוי. חוק זה שונה באופן מהותי ממצב שהיה קיים בעבר.

ואנליזות רבות אז ציינו שהחוק הזה נחשב צעד נוסף בסדרה של צעדים שהאיצה הכנסת בשנת 2018 והפכה את המערכת בישראל למערכת אוטוריטרית.