המועצה האמריקאית לשלום: ישראל לא עזבה את עזה, אלא שינתה את תפקידה

ניתוחים הולכים ומתרבים בישראל מצביעים על כך שהקמת מה שמכונה "המועצה האמריקאית לשלום" מהווה רגע מכריע בעתיד רצועת עזה, ואף במעמדה של ישראל עצמה באזור. לפי קריאה זו, רואה דונלד טראמפ את עזה כישות נפרדת לגמרי מישראל, שנעשה לה דינמיקה של ממש, וישראל כבר אינה שותפה בכך, אלא צד אשר מודר מהשלב השני של המשא ומתן.

הניתוחים הללו מניחים שעזה הפכה לישות עצמאית שאינה שייכת לשום מדינה, שתנוהל על ידי ועדה טכנוקרטית פלסטינית-אזורית, שיתפסו בה תפקידים טורקיה ומצרים, תחת פיקוח של מועצה ביצועית בינלאומית, בעוד תפקיד ישראל יוגבל לפתיחת המעברים לסחורות ולביצוע התקפות צבאיות נקודתיות לפי הצורך. לפי היגיון זה, אין לישראל עוד מה להציע בעזה, ותפקידה שם הסתיים, כפי שקטאר הודרה ונפתלי בנט הודח ממרכז ההחלטות.

עם זאת, המסקנה הזו, למרות שהיא משקפת שינוי ממשי בצורת התפקיד הישראלי, הולכת רחוק בהכרזה על "סופו".

נכון שישראל כבר אינה השחקן הבלעדי בעזה, ושלב שלאחר המלחמה הוציא את הרצועה ממצב של שלטון ישיר או מהגמוניה פוליטית ישראלית מוחלטת. נכון גם שוואשינגטון, בעידן טראמפ, מחלקת מחדש את התפקידים האזוריים ומעניקה לטורקיה ולמצרים מעמד מרכזי בסדרי העדיפויות של עזה וסוריה, על חשבון התפקיד המסורתי של ישראל.

אך עם זאת, ירידת התפקיד אינה משמעה היעלמותו.
ישראל לא הוצאה מעזה, אלא הוגדר מחדש מעמדה בה: מיישמת החלטות ישירות לכלי פונקציונלי. השליטה לא הפכה לגרועה, אך לא בוטלה. שליטה במעברים, בשמיים, בים, והחזקה בזכות להתערבות צבאית "מתי שנדרש". לא מדובר בפרטים שוליים, אלא בליבת הריבונות האמיתית. הכוח שמכתיב את קצב הביטחון, הכלכלה והחיים היומיומיים לא עזב את הנוף.

הקריאה הישראלית המדברת על בחירת טראמפ בארדואן כ"איש המזרח התיכון" נושאת אמת מסוימת, אך מסתירה ממד בעייתי יותר: וושינגטון אינה מחליפה את ישראל, אלא מעצבת מחדש את תפקידה. טורקיה ומצרים ממונות על הניהול והשיקום ודאות של סטטוס קוו, בעוד ישראל מהווה את הערובה הביטחונית האחרונה, מבלי לשאת את עלות הכיבוש הישיר או את השלכותיו הפוליטיות.

כאן טמון מהות השינוי: העברת כובד המשקל מעזה לישראל אל המשטח, תוך שמירה על הכלים של ההגמוניה בידיה.

לגבי השיח על נסיגה ישראלית בלתי נמנעת מעזה, וכן מסוריה ולבנון, הוא נראה יותר כניסיון מאשר ניתוח. הניסיון הישראלי מצביע על כך שהנסיגה מתבצעת רק כאשר מתאפשרת שליטה באמצעים אחרים. מה שקורה היום לא סותר את הדפוס הזה, אלא משחזר אותו בנוסח בעל עלות פחותה ובצורה יותר פרגמטית.

הרשות הפלסטינית, שעל פי הניתוחים הללו, תישאר לעזה, לא תחזור כישות ריבונית, אלא כחלק ממערכת ניהול מוגבלת, שפועלת תחת מסגרת ביטחונית בינלאומית-אזורית, ובצל יכולת ישראלית מתמשכת למניע או להתערב. וחמאס, שמניחים שהיא תישאר מבלי לפרק את הנשק שלה, תדחף לעבר אינטגרציה פונקציונלית ולא פוליטית, מה שיאפשר לה להפוך מגורם לוחם לרכיב של שליטה פנימית.

במובן הזה, כשלון המטרות של המלחמה הישראלית אינו מציין ניצחון פוליטי לפלסטינים, אלא מעבר לשלב יותר מורכב ומסוכן: שלב שבו נשקפת השליטה לא דרך טנקים, אלא דרך ועדות, מועצות ותרשימי השפעה.

וכאן מתגלה הסכנה העמוקה יותר: מה שקורה אינו מכוון רק לעזה, אלא גם לפרויקט הלאומי הפלסטיני עצמו. עזה אינה מופרדת מישראל בלבד, אלא מנותקת מהפוליטיקה הפלסטינית, ומנוהלת באמצעות תבניות טכנוקרטיות שמרוקנות את רעיון המדינה מתוכנו.

ועדת הטכנוקרטים המוצעת אינה פתרון זמני, אלא תחליף לפרויקט הפוליטי. זהו גוף ביצועי של שירות, שמקבל את החלטותיו ממועצה ביצועית בינלאומית-אזורית בעלת סמכויות לא מוגדרות, שאינה כפופה להחמרה פלסטינית, ומנוגדת ל"יציבות" ולא לשחרור. העמימות הזו איננה מקרית, אלא חלק מהמודל שמתפקד ללא פוליטיקה, וללא סמכות.

במובן הזה, "המועצה לשלום" אינה מספקת הקמת מדינה פלסטינית, אלא פותחת את הדלת לפירוקה באמצעות "פתרונות מנהלתיים": עזה כיחידה המנוהלת באופן בינלאומי, והגדה המערבית במסלול חיסול מקביל, בעוד ישראל מחזיקה בזכות להתערב ולמנע כמתי שהיא רוצה, מבלי לשאת בעלות הכיבוש.

גם השיחה על השוליות של קטר או ההוצאה של ישראל מהנוף אינה מעידה על סיום ההגמוניה, אלא על חלוקת הכלים שלה. השליטה אינה מתבצעת רק בכוח צבאי, אלא גם דרך המועצות, תנאי המימון, וקריטריונים לביטחון.