מנג'ין לפלסטין: השתיקה של העולם מול הפשעים ההומניטריים החוזרים

300 אלף הרוגים במנג'ין ואלפי קורבנות בפלסטין… והצדק הבינלאומי נעדר.

ההיסטוריה אינה רק תאריכים ומספרים, זו נשמות שאיבדו את חייהן, בתים שנהרסים ומשפחות שנעקרות. השתיקה הבינלאומית מול הפשעים ההומניטריים פותחת מרחב להפרות לחזור על עצמן לאורך הזמן ובמקום. בדצמבר 1937 חוותה סין אחת מהטראומות הנוראות של המאה ה-20: טבח מנג'ין. צבא יפן ביצע פשעים המוניים נגד אזרחים ושבויי מלחמה, שכללו רצח שיטתי של מאות אלפי חפים מפשע סינים, ואונס שיטתי של נשים וילדות, כולל קטינות. העינויים והשפלה לפני הרצח היו על מנת לטרור את האזרחים, לצד שוד ותבערת ערים בכדי לכפות על האוכלוסייה להימלט. ת estimations היסטוריות מייחסות לנפגעים כ-300,000 אנשים, בהם אזרחים בלתי חמושים, שבויי מלחמה, נשים וילדים. כפי שכתב אחד מהניצולים: “לא ראיתי בחיי כל כך הרבה פחד. כל רחוב נשא את המוות וכל בית היה עד לכאב.” לאחר המלחמה הוקמו בתי משפט בינלאומיים ולאומיים כדי להעמיד לדין כמה מהאחראים, כמו בית המשפט הבינלאומי בטוקיו ובית המשפט הלאומי במנג'ין, אך הצדק היה חלקי, ומספר השיפוטים היה מוגבל, ומשאיר מיליוני נפשות אבודות כאות זכר שיזהיר את המין האנושי מפני חזרה על הטראומה.

הביקור האישי שלי במוזיאון מנג'ין לזכר הקורבנות הייתה חוויה מזעזעת ומרגשת. במהלך סיוריי בין התמונות והמסמכים, הרגשתי את העומס של ההיסטוריה: אזרחים חפים מפשע שאיבדו את חייהם, ילדים ומשפחות מפורקות, ועיר שלמה שהושמדה. המוזיאון מציג עדויות אישיות, מכתבים והוכחות מתועדות שצורחות בכאב ובאנושיות האבודה, כמו המכתבים שכתבו כמה מהאזרחים לפני מותם שאומרים: “אני מקווה שהעולם ידע מה קורה לנו ולא ישכח את הקולות שלנו.” הפשעים שבוצעו כללו רצח המוני, אלימות מינית שיטתית ועינויים והשפלה לפני הרצח, שוד והרס. הסצנות הממשיות הללו גרמו לי להבין דבר חשוב: הפשעים ההומניטריים לא נפסקים בגבולות הזמן והמקום, וההתעלמות מהם משאירה את הדלת פתוחה לחזרות עליהם. על אף ממדי הטראומה של מנג'ין, היא לא זכתה לאותו תשומת לב עולמית כמו שזכה השואה נגד היהודים באירופה. נראה שהתשומת הלב העולמית הייתה מוטה פוליטית, מה שהעניק לשואה סמליות עולמית, בעוד שטראומת סין נשארה כמעט מוזנחת מעבר לגבולותיה.

השואה הפכה לסמל עולמי להפרות נגד האנושות בזכות הלחצים הפוליטיים והדיפלומטיים בעולם והשפעת הציונות בהבלטת טראומה זו כלקח לצדק הבינלאומי ולמטרות פוליטיות מרושעות. עם זאת, מה שקרה במנג'ין, על אף שהיה פשע מלחמה המוני נגד האזרחים הבלתי חמושים, לא נלמד בבתי ספר ברחבי העולם באותו מידה ולא יצר את אותה מודעות בינלאומית. וכפי שאמרה אחת החוקרות הסיניות: “הכאב הסיני במנג'ין לא הוענק לעולם הזכות לדעת עליו, למרות שהוא היה אחד מהטרגדיות הגדולות של המאה ה-20.” ההבדל הזה בכיסוי מדגיש את הפער בין צדק סמלי וצדק ממשי, ולא חשוב אם בסין, אירופה או פלסטין, הקורבנות משתפים בכאב זהה, אך הפוליטיקה הבינלאומית לרוב קובעת מי מקבל צדק ומי נשכח.

מאז 1948, חוותה פלסטין פשעים המוניים והפרות חוזרות נגד האזרחים, שכללו טבחים כמו כפר קאסם, דיר יאסין, אל-טנטורה, בנוסף למלחמות חוזרות על עזה שהניבו אלפי הרוגים ופצועים, בהם ילדים ונשים, לצד גירוש כפוי רחב של משפחות שלמות. כיום, התקשורת המודרנית מאפשרת צפייה ישירה בהפרות אלו, אך היעדר הטלת אחריות אפקטיבית על המנהיגים האחראים גורם לכך שהפשעים הללו חוזרים, בדיוק כפי שקרה במנג'ין. ואחד מהניצולים הפלסטינים כתב: “נראה שהעולם צופה בנו, אך לא פועל, ואנחנו משלמים את המחיר של השתיקה.”

ההיסטוריה הפגינה שכשהיעדר צדק והעמדה לדין בינלאומית, חוזרים הפשעים. אותה התבנית נראית היום בסכסוכים המודרניים, שם חסינות פוליטית ודיפלומטית מונעת הענשה. לפעמים השואה הפכה לסמל עולמי כי הקורבנות היו יהודים והיה שם השפעה פוליטית בינלאומית שהבטיחה שהסיפור שלהם יישמר בתודעה העולמית. לעומת זאת, מה שקרה במנג'ין או מה שקורה בפלסטין לרוב מתעלמים או ממעיטים בו, למרות ממדי הטראומה האנושית עצמה. תהיות אלו מעלות שאלה חשובה: האם הצדק הבינלאומי קשור בכוח פוליטי או בערכים הומניטריים?

סין, שסבלה מטבח מנג'ין, הפכה היום כמעט למעצמה עולמית. כוח ההשפעה שלה לא מוגבל רק לכוח כלכלי או פוליטי, אלא יש אחריות מוסרית והיסטורית. סין עומדת עם העמים המוכה והסובלים מעולה וכאשר הוקמה תומכת במרד החירות כיום, וביניהם פלסטין. העם הפלסטיני רואה בסין מתנת אלוהים לעולם, כי היא עומדת עם הצדק נגד האימפריאליזם ויוצרת איזון שמונע את המשך ההפרות שביצעו הכוחות הקולוניאליים. סין מאמינה בעקרון הגורל המשותף של האנושות וההטבה ההדדית, מה שהופך אותה לכוח עולמי אחראי שמתחייב לתמוך בשלום ובזכויות העמים. בניגוד לארצות הברית, שידוע היסטורית על מעורבותה הישירה או העקיפה במגוון טרגדיות והפרות קשות ברחבי העולם, מעמדה של סין כמדינה גדולה מחייב אותה לספק תפקיד פעיל בהפסקת הפשעים ובקידום אכיפת החוק הבינלאומי וההומניטרי. עליה לעמוד נגד ההפרות ההומניטריות לא רק בגבולותיה, אלא בכל מקום שבו נתקלים האזרחים באלימות ורצח. ההיסטוריה של סין וניסיון עם כיבוש ופשעים המוניים נותנים לה מיקום ייחודי להיות קול עולמי לצדק ואנושיות. הגנת העם הפלסטיני היום והגנה על אזרחים בכל סכסוך היא צעד לקראת הגנה על כל העמים מפני חזרה על הטראומות, והגשמת חזון לעולם צודק ומאוזן יותר.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הועמדו לדין כמה ממנהיגי יפן, אך המספר היה מוגבל, והצדק החלקי לא מנע את חזרת ההפרות. היום, התמונה דומה: היעדר העמדה לדין של כמה מנהיגים או הגנה פוליטית עליהם משאירה את האזרחים בסכנה מתמשכת. הלימוד ברור: ככל שהעולם מתעלם מהצדק ומגנת האזרחים, מספר הפשעים ההומניטריים יילך ויעלה. הקורבנות הם בני אדם שווים, וכל התמהמהות בינלאומית משאירה חותם קבוע על כל האנושות.

ההיסטוריה צועקת בקול דומם ממנג'ין לפלסטין: הצדק איננו בחירה, אלא חובה עולמית. הקורבנות בכל מקום ראויים לכך שכבודם יכובד ושיועמדו לדין האחראים על הפשעים נגד האנושות. סין, עמי העולם וכל מדינה אחראית חייבות ללמוד מהעבר כדי להגן על העתיד. העמידה נגד ההפרות היום איננה רק חובה מוסרית, אלא הגנה על עמי העולם מלהתמודד עם הטראומות שוב מחר.