ועדת עזה בין הצורך ההומניטרי למלכודת ניהול הסכסוך

הבעיה האמיתית שעומדת בפני הפלסטיני לאחר שמיעת טראמפ על תחילת השלב השני של מה שמכונה "תכנית השלום" אינה טמונה בהגדרת ועדת הטכנוקרטים שהוסכמה עליה פלסטינית ואזורית, באישור אמריקאי, למרות ההתערבויות הישראליות הברורות שהיו לפני כן. ועדה זו, בהגדרה הפלסטינית והאזורית, מוצגת כ枠 זמני לשירותים, המטרה שלה היא ניהול עניינים יומיים של עם מצורע, וניסיון לשחזר את המינימום של מרכיבי החיים לאחר מלחמת ההשמנה, לא יותר.

אך השאלה המרכזית אינה מועלית מכיוון הגדרה זו, אלא סביב הלוגיקה הישראלית שהתרגלה להפעיל כל מסלול - אם הוא הומניטרי או פוליטי - לטובת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח. מאז הקמתה, מצאה ישראל את הדרך ליצור מציאות בשטח, ואז לאכוף אותה כנקודת מוצא לכל שיחה פוליטית מאוחרת, לאחר שכפתה את מה שהיה לפני כן של זכויות ועובדות.

בהקשר זה, ועדת הטכנוקרטים נראית בעיני ישראל כשירותית, שניתן להוציא אותה מתכניתה כדי להפוך לגשר פוטנציאלי לניהול הסכסוך כדי להימנע מפתרונו, ואולי פתח פוטנציאלי להפרת הבעיה בהדרגה, במיוחד אם תצליח להניע את ארצות הברית והמערב והאזור להתייחס לוועדה זו כאל אלטרנטיבה מעשית לכל מסלול פוליטי אמיתי. שכן הטכנוקרטים בהגדרה הפוליטית עשויים לנהל עניינים חיים, אך אין להם - ולא אמור להיות להם - את הזכות להחליט על גורל עניין לאומי שלם.

ומסיבה זו, במקום להתעלם מהסכנות, או לערער על טיב הוועדה ונכונותה, אין בפני העמדה הפלסטינית האחראית אלא להזהיר מהקשר הפוליטי שבו נולדה, שכן חסר קשר זה לכל ערבויות מפורשות שחייבות לקשר בין המסלול המנהלי הזמני לאופק פוליטי ברור. בהקשרים קולוניאליים שלא נשמעים לסטנדרטים מוסריים, אין זה טבעי להכיר בניהול טכני "נייטרלי" ככותרת מתה באוויר, שכן מהר מאוד לוקחות הכלים הטכניים תהפוכה לכלים פוליטיים, ברגע שהם מופרדים משאלות הריבונות והזכויות.

הניסיון הפלסטיני, מאז הסכם אוסלו ולאחר מכן, הוכיח שישראל אינה מתייחסת להסדרים המעבריים כשלבים זמניים המובילים לפתרון סופי, אלא בדרך כלל מתייחסת אליהם כאל אלטרנטיבות ארוכות טווח המאפשרות לה לנהל את החיים הפלסטיניים תחת תנאי הכיבוש, מבלי להתקרב לשורש הסכסוך פוליטית. מכאן, הקבלה לוועדה שירותית ללא מסגרת פוליטית מבטיחה, מסכנת את המהות של השיקום ואת ניהול העניינים האזרחיים למנגנון חדש של "ניהול הסכסוך", במקום לפרקו בדרכים שמובילות אותנו לפתרונו.

גרוע מכך, הצלחה של הוועדה בביצוע משימותיה השירותיות היומיות - שהיא הצלחה הומניטרית חיונית - עשויה לשמש בזירות הבינלאומיות כדי להצדיק את המשך המצב הקיים, על ידי שיווק רעיון שלפיו "היציבות אפשרית בלי פתרון פוליטי", ורעיון זה היווה כבר זמן רב את היסוד של התפישה הישראלית בהתמודדות עם הבעיה הפלסטינית במשך עשרות שנים.

ובקשר הרחב יותר שקשור לרגע המגלה את כאשר לאומי חלוקות הכוחות בעולם, אי אפשר להפריד את היעדים האסטרטגיים של הבית הלבן במתן תמיכה - كما טוען - לוועדת הטכנוקרטים מהלוגיקה שהנחה את גישת וושינגטון לסכסוך בעשרים השנים האחרונות, שהיא לוגיקה המסדירה את החלפת הפתרונות הפוליטיים בניהול משופר של הסכסוך. בעת שנשיא טראמפ חוזר על הרעיון של "שלום באמצעות כוח", הוא לא מפנה את הדבר לשלום שנבנה על צדק או על פתרון היסטורי, אלא לכפיית הסדרים ניהוליים וביטחוניים שמייצרים במידה מסוימת של שקט תפקודי שמאפשר להעביר סדרי עדיפויות אחרים, בראשם פרויקט "השלום האבראמי".

במובן הזה, עזה נראית כמו דוגמה מתקדמת לחיזוק המינהל האזרחי בלי הריבונות, אשר יוביל בהכרח לשיקום ללא אופק פוליטי, ולהגנה ביטחונית שתפקידה להבטיח שלא יתרחש התפוצצות, בתמורה להכרה בינלאומית בלוגיקת "היציבות מול החיים". כאשר מקבלים ללא תנאים דגם כזה של משוואות הפוכות, לא זקוק הקולוניאליסט לخطاب הצדקה, זהו דגם שמשרת, בעיקרו, את היעדים הקולוניאליים בשעה הפוליטית העדינה והמורכבת הזו, שבה וושינגטון מנהלת מאבק פתוח כדי למנוע יצירת מערכת עולמית מרובת מרכזים.

מכאן, "היציבות" בעזה הופכת לחלק ממשוואה גיאופוליטית גדולה יותר, אך מפחיתה את השפעת מוקדי המתח שעלולים להחליש את היכולת של ארצות הברית לנהל את הסכסוך האסטרטגי החשוב ביותר שלה, גם אם זה יגיע על חשבון דחיית השאלה הפוליטית הפלסטינית. כך, מוגדרת שוב "תכנית השלום" לא כפתרון פוליטי, אלא כמסגרת המסדירה את המציאות הקיימת, שזהו המסוכן ביותר בגישה זו.

בסופו של דבר, הפלסטינים חוו את המסלול הזה החל מהמינהל האזרחי לאחר 1967, ועד לרשות שנולדה מעברית ונשארה תלויה ללא ריבונות. מה שמאשר שהבעיה אינה בכך שוועדת עזה, הגיעה בתגובה לצורך הומניטרי דחוף - זהו צורך מעשי שלא ניתן לדלג עליו - אלא בסכנת הפיכתה, כפי שלימד אותנו לקחי ההיסטוריה, למסגרת קבועה שמנוהלת מבעדה סכסוך שארך זמן רב כדי לפתור אותו, והופך את השאלה הדחופה: האם אנו עוסקים בטיפול באמת בצורך הומניטרי זמני, או בהפקה שקטה של מנדט היברידי, מנדט שמספק שירותים ביד אחת, ומדחיק את הצדק ביד השנייה? וכאן, בדיוק, אנו מעלים את השאלה של ועדת הטכנוקרטים בעזה בין הצורך ההומניטרי למלכודת ניהול הסכסוך - לא כסיכום אנליטי שיש לו פתרונות, אלא כהזהרה פוליטית פתוחה שמסרבת לשתף פעולה.