אחרי השמדת עזה: איך נכתבת הלגיטימיות הפלסטינית מחוץ לרצון העם?

השמדת עזה לא הפכה לרגע של בירור פוליטי או לביקורת לאומית מקיפה, אלא שימשה במהירות כפתח להנדסת המערכת הפוליטית הפלסטינית מבחוץ. בעוד הפלסטינים עדיין לכודים בין חורבות ההריסות, הגירוש ומפלת תנאי החיים, שלב "אחרי המלחמה" מנוהל בלוגיקה בינלאומית-ביטחונית שאינה רואה בעם הפלסטיני מקור ללגיטימיות, אלא כאוכלוסייה שיש לשלוט בה ולנהל אותה.

בהקשר זה, הארגון הפלסטיני והרשות הפלסטינית פועלים בשני לוגיקות קרובות, למרות הניגוד בדבריהם: חיפוש אחר לגיטימיות חיצונית שמבטיחה הישרדות או חזרה לזירה הפוליטית, גם אם במחיר הרצון הציבורי והאחדות הלאומית. כך, הלגיטימיות הפלסטינית לאחר השמדה נכתבת לא כביטוי לבחירות של האנשים, אלא כמוצר פוליטי שהנסיבות שלו נקבעות על ידי מעצמות גדולות.

הרשות הפלסטינית ממשיכה לייצר מודל מוכר באזור, שבו הלגיטימיות נובעת מהחוץ ולא מהחברה. כרגע, הרשות פועלת במסגרת בינלאומית שבה תפקידה ומקומה מעוצבים מחדש תחת ניהול אמריקאי, אירופי וערבי, ואישור ישראלי משתמע ששואף להבטיח שהמשך קיומה בצורתה החלשה יהיה ערובה לניהול הסכסוך מבלי פתרון יסודי. בהקשר זה, הקהילה הבינלאומית אינה מתייחסת לרשות כמייצגת את רצון העם הפלסטיני, אלא כ"שותפה ניתנת להתאמה" במערכות שלאחר המלחמה.

מה שנקרא "רפורמות" אינו יכול להיות מובן כנתיב ניהולי או פיננסי ניטרלי, אלא כפרויקט פוליטי שלם לשיקום הרשות מתפקודית תחת תנאי ביטחוניים ברורים: ניהול הביטחון, מניעת ההתנגדות, ניהול האוכלוסייה, ובניית מוסדות שמסוגלים לפעול ללא התנגדות. למרות הפשרות המתרקמות, החוץ אינו נראה מסופק, אלא דוחף לכיוונים של יותר תלות, בקשר הקרוב יותר לסחיטה פוליטית מאשר לכל תהליך רפורמה אמיתי.

מנגד, חמאס פועלת באותו הלוגיקה, גם אם בכלים שונים. לאחר ההשמדה וההרס הרחב, התנועה שואפת למקם את עצמה מחדש כי acteur פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו, על ידי נסיון להשיג הכרה חיצונית שמאבטחת לה מקום במערכת הפוליטית הקרובה. למרות דבריה המסתייגים מהסיוע הבינלאומי, התנהלותה בפועל מצביעה על חיפוש ברור אחר לגיטימיות חיצונית, תוך התערבות בינלאומית שאין כמותה בפרטי השלטון, הניהול והביטחון.

חלק מהצהרות מנהיגות חמאס, כולל בקשות ישירות מהממשל האמריקאי, משקפות את היקף השינוי שנכפה על ידי השמדת עזה: מדיבור אתגרי לדיבור על חיפוש מקום בתוך משוואה שנכתבת מחוץ לפלסטין. מדובר בשינוי שאינו ניתן להפרדה מהמציאות שלעתיד עזה הפך להיות בערבות של הסכמות בינלאומיות, ולא רצון תושביה.

במובן זה, התמונה הפלסטינית לאחר השמדת עזה נראית כאילו היא מנוהלת לחלוטין מבחוץ. ארצות הברית שואפת להכתיב את צורת השלב הבא: מי שינהל את עזה, איך לשקם אותה, ואיזה סוג רשות תקבל את "האור הירוק". אירופה מציעה את עצמה כמממן בתנאים של "משמעת פוליטית", בעוד ישראל, למרות שהיא זו שמבצע את ההשמדה, היא השחקן המשפיע ביותר, תוך שהיא חותרת להבטיח שכל רשות עתידית תפעל בתוך גבולות המושג שלה לביטחון, ובכך למנוע את חזרת ההתנגדות בכל צורותיה.

באקלים זה, הלגיטימיות הופכת למוצר המנוהל בדרכים חשאיות: שיקום הרשות עם פנים חדשות, או שילוב מותנה של חמאס במשוואת השלטון, כל עוד שני הצדדים עומדים בדרישות המוטלות עליהם. ואילו הפלסטינים - הניצולים מהמוות, הגירוש וההרס - הם האחרונים שישאלו על עתידם.

המסוכן הוא שסדרי העדיפויות האלה לא מסתפקים בהדרה של הרצון הציבורי, אלא שרטוט מחדש של גבולות האפשרי הפלסטיני: רשות ללא ריבונות, פלגים עם לגיטימיות מותנית, ופרויקט פוליטי ריק מתוכנו הדמוקרטי והמוסרי. במקום שהשלב שלאחר השמדת עזה יהפוך לרגע של שיקום המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס של שיתוף ושקיפות, הוא הופך לרגע שבו נשלל מהפלסטינים הזכות לבחור את מנהיגותם ולעצב את עתידם.

השמדת עזה לא הפכה לרגע של בירור אמיתי, לא פנימית ולא בינלאומית. המרחק הפלסטיני בין כוחות ההחלטה לבין המוסדות הלאומיים נותר ברור, בעוד שלא הוכרו האחריות על מה שקרה במהלך השנתיים האחרונות, ולא נושאת אחריות אף מוסד על הכשלונות הקודמים שהחלישו את הרשות הפלסטינית ופתחו את השוק לההגמוניה הבינלאומית. כך, הפך חוסר ההבנה וההכרה בטעות להבנה עקרונית להפקת התלות, והפך כל פרויקט לאומי אפשרי לניהול פשוט של הקיום הפלסטיני בהתאם לקריטריונים של כוחות חיצוניים. ובסופו של דבר, הלגיטימיות הפלסטינית נותרת כפופה לאישור בינלאומי ולא לרצון העם, והפרויקט הלאומי ממשיך לאחור כתוצאה מהכישלון והסחיטה הפוליטית.