העולם ברגע השבירה ההיסטורית: האם נכנסנו למלחמה העולם השלישי בלי הודעה?

העולם כבר לא חווה משברים מבודדים, אלא רגע היסטורי אחד שמתشكل באיטיות, בעוצמת הנשק, הכלכלה ובריתות. מפ venezuelà וקובה לגרינלנד ומאוקרינה לעזה, ומדרום אסיה עד הים האדום, מתפרקות قواعد הסדר הבינלאומי הישן, ועולה סדר חדש ללא מגבלות ברורות, בראשות לוגיקת ההגמוניה ולא לוגיקת האיזון, בסצנה שמעלה שוב את השאלה הקשה ביותר: האם העולם באמת נכנס לשלב מלחמת העולם השלישית בסגנון מודרני חדש מבלי שאף אחד מעז לקרוא לה בשם?

מאוקרינה היה הניצוץ הראשון

פרוץ המלחמה הרוסית-אוקראינית לא היה סכסוך גבול חולף, אלא שבירה מפורשת של כללי הסדר הבינלאומי שהוגדרו לאחר מלחמת העולם השנייה. מוסקבה חידשה את ההגדרה של כוח וריבונות, בעוד המערב חידש את ההגדרה של סנקציות וכלכלה כנשק מלחמה ארוך טווח, כדי להתחיל שלב קרב חריף שסיים למעשה את האשליה של היציבות הבינלאומית.

בעזה פרץ התפרצות המזרח התיכון הגדול

השביעי באוקטובר חשף כי המזרח התיכון כבר לא זירה של סכסוכים מקומיים, אלא זירה לבחינת הסדר העולמי החדש. מלחמת ישראל בעזה לא הייתה עימות עם ארגון חמוש אלא ניסיון לשוב לקחת את השליטה באזור: להכות את חמאס, להחליש את החיזבאללה ולנטרל את החזית הסורית, לנטרל את החזית בתימן, ולחדש את מעמדם של השפעה בים האדום ובים התיכון המזרחי, כשברקע שתיקה בינלאומית כמעט מוחלטת.

מלחמת השעות בין הינד ובין פקיסטן מלחמות באמצעות סוכנים

במרכז אסיה, היכן שנפגשות האינטרסים הגרעיניים והכלכליים, חוותה העולם תצוגת נשק וחזרה למלחמה עולמית קטנה במפגש הקצר בין הינד לפקיסטן. לא היו השעות הללו אלא מופע של יכולות מתוכנן בין שתי מעצמות גרעיניות, שנוהל לפי לוגיקת המסרים ולא לפי לוגיקת ההכרעה, ששיגר אותיו לכוחות הגדולים מאחורי התמונה. התוצאה לא הייתה ניצחון או תבוסה, אלא החזקה של דרום אסיה כמקום עימות בינלאומי באמצעות סוכנים, והעמקת רעיון "התקפות מוגבלות בעלות מסרים גבוהים", והעמקת השבר של מערכת ההרתעה העולמית.

גרסה חדשה של המזרח התיכון החדש!!!

מפת הבריתות משתנה בצורה מהירה המתקרבת להתחברות סעודית-קטרית מול התפשטות אמירות בסודן ובמדינות אחרות באפריקה, חידוש מגנון טורקי-איראני מתוכנן ומדוד, וכניסתה של ישראל בפומבי לעמק האפריקאי דרך מה שמכונה "סומליה החדשה" לחיזוק הנוכחות הצבאית בים האדום ובקצה האפריקאי. אנו עדים למזרח תיכון חדש שנקבע על ידי המפות הצבאיות ולא על ידי ועידות דיפלומטיות.

הפלסטינים מחוץ לחישובי העולם

ובמרכז רעידות אדמה הגיאופוליטיות הללו, העם הפלסטיני כיום נמצא במצבו הקשה ביותר: מחוץ לחישובי כמעט כולם. בגדה המערבית נאכלת האמון ברשות הפלסטינית מבפנים ומבחוץ, והיא מתגמדת ביכולת שלה לייצג פרויקט לאומי מאוחד או אפילו להגן על המינימום של זכויות פוליטיות וכלכליות. בעזה לא השאיר המלחמה דבר פרט להרס אנושי ופוליטי; חמאס הושמדה והיה הרס חברתי וכלכלי של האזור, והפלסטיני מוצא את עצמו מוקף בהרס מלחמה ובחוסר אופק.

הממשל הפלסטיני כבר לא מתנהל כמשבר ניהול כי אם כאסון קיומי פוליטי: לא פרויקט לאומי כולל, לא מנהיגות אמינה, לא גיבוי בינלאומי, ולא אפילו מקום ברור על שולחן הסדרים האזוריים הבאים. בעוד דונלד טראמפ מחלק מחדש את מפות העולם לפי הלוגיקה של האינטרסים המופשטים, מנהיגי הכיבוש הישראלי - נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' - נוהגים באותו סגנון על הפלסטינים: ניהול סכסוך ללא פתרונות, הסלמה ללא גבולות, והכנסה של מציאות בכוח על עם שאינו מזוין, בצל שתיקה בינלאומית שהופכת את הטרגדיה הפלסטינית לפרט שולי בתמונה עולמית שמתחלפת במהירות ובאלימות. הפלסטיני היום לא חלק מהעימות הבינלאומי הקיים, אלא קורבן שלו היקר ביותר.

חזרתו של טראמפ: הנשיא שאינו מכיר בכללי המשחק

חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן איננה חזרת נשיא מסורתי, אלא פרויקט שלטון מכונן: עסקאות לא ישירות עם רוסיה וסין, חידוש של יחסית הבינלאומיות בלשון האינטרסים, לחצים על ונצואלה, איומים על קובה, סחיטה פומבית לדנמרק בנוגע לגרינלנד, ורמיזות אסטרטגיות לסין בנוגע לטייוואן, טראמפ היום מציע את מטהו למדינות העולם בשמיעה וצייתנות כמעט מוחלטת של נשיאי המדינות הללו.

העולם רב הקטבים שקר גדול הקוטב האחד מציאות שאנו חווים

העולם כבר לא רב הקטבים כמו שמקובל לפרס. אנו שקט ובהפחתה מפחידה עוברים לסדר קוטב אחד שמתכנן, מקבל החלטות ומעריך מחדש את שבע היבשות מהמשרד העגלול, בעוד מוסדות בינלאומיים מתכווצים לתפקיד הצופה השקט.

לסיכום, מלחמה ללא הודעה

מה שאנו חווים איננו שלום هش, אלא מלחמה עולמית שקטה: הכלים שלה הם כלכליים, המוקדים שלה פוליטיים, תוצאותיה גיאופוליטיות, ודלקה הוא דם העמים החלשים.

השאלה היום איננה האם תתרחש מלחמת העולם השלישית?

אלא: האם אנו באמת בתוכה… מבלי שיהיה לנו אפילו את האומץ להודות בכך?