האם המלחמה נגד איראן באופק?

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ אמר שהוא שוקל ברצינות להכות באיראן, האם המלחמה עם איראן הפכה לאופקית?

בתגובה, הנשיא האיראני מסעוד בזכשייין דרש מכוחות הביטחון להיות מתונים והזמין לשיח, והדגיש שהוא מבחין בין המפגינים בשל המצב הכלכלי הקשה לבין "מבעירי המהומות".

הסמכות העליונה המיוצגת על ידי آية الله علي خامنئي, ראתה שיש ידיים זרות המניעו את ההפגנות הללו, "אמריקה, ישראל ושירותי מודיעין זרים", וקראה לא לגלות סובלנות כלפיהן.

ההתערבות הזרה שטראמפ מאיים עליה באיראן תחזיר את האחדות הלאומית האיראנית למרכז הבמה, ותעריך מחדש את התנועה העממית. אמריקה, שהנהיגה תהליך דיכוי מתמשך נגד איראן, לא תזכה לקבלה מהעם, ההפך הוא הנכון, כל התערבות אמריקאית תינצל על ידי המשטר נגד המפגינים.

העם האיראני ברובו המכריע מאמין כי איראן נתקפת על ידי אמריקה וישראל והמערב כדי למנוע ממנה להיות מדינה חזקה, עצמאית כלכלית וצבאית ועם השפעה אזרחית רבה. והוא מודע היטב לכך שישראל היא זו שיזמה את ההתקפה נגד איראן, שביצעה יחד עם אמריקה ביוני 2025, וגרמה להרס רחב באיראן ובמתקניה הגרעיניים, וכי נהרגו כ-1200 איראנים, על פי הנתונים הרשמיים.

איום טראמפ על התערבות תחת כותרות וסיסמאות בזויות כמו "הצלת העם האיראני" או "תמיכה שואפת של העם האיראני" הופך להיות חבל הצלה למשטר.

ההפגנות מגיעות על רקע משבר כלכלי, שמתגלה בפרטי חיי היומיום הרבה יותר מאשר במעשים שהוכרו באופן רשמי. אינפלציה מתמשכת שנוגסת בשכר, והתמוטטות בכוח הקנייה של המטבע.

אבטלה, ובמיוחד בין הצעירים המשכילים, וההגירה המתמשכת של כישרונות, והפער הקלאסי החריף בין מיעוט מחוזק "קרוב לאוכל" ורוב נלחם על הישרדות, כל אלה הם גורמים שיצרו כעס כלכלי רחב, אולם מדובר בכעס זהיר, המפחד שהלחץ הכלכלי יהפוך לכאוס אם יתחבר להתערבות זרה או לעימות כולל.

הרחוב האיראני כועס על השלטון, אך הוא בו זמנית רגיש מאוד. ההפגנות האיראניות, על גבי גלי ההפגנות שלהן השונים, דורשות שיפור תנאי החיים והרחבת מרחב החירויות, ולא הייתה ברובן ממונה או הזמנה לכוח זר לתקוף את עתיד המדינה בכוח. מה גם שהאיום הזה מגיע מאלו שהעם האיראני רואה בהם אויבים, והם נחשבים לאחד הסיבות למשבר הכלכלי שלו!

מאמצי ישראל לרכב על גלי ההפגנות האלה באמצעות שיח "המבחינים בין השלטון לעם" לא מתקבלים בתוך איראן בברכה שהתקשורת הישראלית משלה את הציבור.

אפילו בין המתנגדים המודרכים ביותר לשלטון האיראני, ישנה אמונה מחזקת שתערבות זרה תהיה שער לכאוס ולא לרפורמה.

בשנת 1953, ארה"ב ובריטניה הפילו את מה שכונה "ממשלת מוחמד מוסדק", זו הייתה ממשלה שנבחרה על ידי העם, אך הוא החליט לאמץ את הנפט, ארה"ב הפכה אותו והחזירה את שלטון השאה. האירוע הזה נקרא כמעט בכל פעם שעולה השיח "התערבות חוץ", להזכיר לאיראנים את עמדות כל התערבות זרה.

איום טראמפ בהתערבות צבאית מסדר את העדיפויות בתוך איראן. זה אומר שהשאלות על שחיתות וחירויות נעלמות, ובעיות הגנה על الوطن והאומה הקדושה באות לראשונה.

הניסיונות האזוריים הקרובים משחקים תפקיד חשוב בעיצוב הכרה זו. המראות ממה שהולך בעיראק, לוב, סוריה וסודן נמצאות נוכחות בדיון האיראני הכללי, כמודלים על מדינות שבהן התערבות חוץ הביא לפרוק המדינה ולהתמוטטות החברה, מבלי שיביאו דמוקרטיה יציבה או פריחה כלכלית. לכן, האיראני הרגיל לא רואה בהתערבות האמריקאית – הישראלית מתכון לפתרון, אלא הרפתקה מסוכנת במחיר לא מוכר.

בנוגע לארצות הברית, אף על פי ששפתה חדה, היא יודעת היטב את המשוואה הזו. ולכן וושינגטון, כמו ישראל, מעדיפה סנקציות, בידוד פוליטי, מלחמה סייבר, והתקפות מוגבלות, משמרת שאין להחליק לעימות כולל. המטרה איננה להפיל את השלטון בכוח, אלא להחיש אותו, לרסן את תנועתו האזורית, ולמנוע ממנו להתרכז בנושאים גדולים כמו עזה, לבנון, ותוכנית הגרעין.

לסיכום, האיום האמריקאי-ישראלי בהתערבות צבאית לשינוי השלטון באיראן אינו מחליש את השלטון אלא מחזיר לו את הלגיטימיות שלו.

שינוי באיראן אם יתרחש, יהיה תהליך פנימי ארוך, מסובך, ומלא בניגודים, ולא יוולדו על ידי טילים חוצים.

מה שהכי מפחיד את המשטר האיראני המותש כתוצאה מתסבוכות אזוריות ומצור וסנקציות מתמשכות איננו הפצצות אמריקאיות וישראליות, אלא הזמן... הפוגע מבפנים, כאשר התערבות חוץ מעניקה לו חמצן להאריך את הישרדותו.