קריאת סבל האלימות כקריאה נגד אורייינטלית

לפי מה שאנו כותבים, מפרסמים ומשדרים, התפיסה שלנו כחברה לגבי סבל האלימות וההרג - בדרך כלל עם יוצאים מן הכלל - נגזרת מהתפיסה של השלטון והאליטות הישראליות כלפינו ומניסיונן להימנע מכל אחריות כלפינו ולפני המדיניות שלהן שיצרה את המציאות הזאת בכל פרטיה, כולל האלימות. אפילו הדיבור שמתחיל ומסתיים בהצגת מספר ההרוגים קורבנות האלימות בחברה הערבית, או חדשות הבוקר על הריגתו של "אב ובנו מטראוען" או על הריגתו של צעיר בסכנין - כל אלה לשון החוסמת את הסבל בחברה הערבית ומרמזת שהעניין פנימי נוגע לה. ואילו הדיונים המתקיימים על השפות, במיוחד בתקשורת דוברת ערבית, יוצרים רושם שיש מדינה ערבית בארץ הזו שאיננו יודעים עליה, מתבצעים בה כל כך הרבה הרג, וכישלון הוא כישלון הנציגים הערבים וראשי הערים והבתי ספר וכו'. כך מגיעות רוב השאלות שמביאות העוסקים בתקשורת לחזק את הרושם הזה, במיוחד עם אמירות בסגנון "לאן הולכת החברה שלנו" ומה שיוצא מהקול הזה או מהמצגת הזו.

נכון שהקורבנות הם ערבים, אך נכון גם שהרוב המוחלט מהם נופלים בידיים של הפשע המאורגן. זה כשלעצמו צריך לשנות את כיוון הדיבור ותוכנו לחלוטין. לפחות, ברמת ההפרדה בין סוג זה של פשע - שהיא אחריות המדינה הבלעדית ומוסדותיה וגופיה - ובין אלימות משפחתית או זו הנובעת מעימותים שכונתיים או התפרצויות המתרחשות בכל מקום. אנסה כאן "לארגן" את האלימות ההרסנית הזו ואת הכאוס ההולך ומתרקם בתיאורו ובהתמודדות עמו.

- התפיסה והמדיניות הקולוניאליות ההגמוניות התחזקו בעשרים השנים האחרונות, בבחינת חידוש המרכיב הקולוניאלי בניסיון החברה היהודית כלפי החברה שלנו. מדיניות גזענית מחייבת אותו להיכנס בעיותיו בידיעה שיש יישומים קולוניאליים משתרעים, כמו החרמת אדמה והפיכת כל יישוב ערבי למובלעת אוכלוסייה מוקפת בקו כחול או בהחלטה מנהלית המהרסה ומונעת ומגבילה ומענישה, והכנסת רוב היישובים הערביים ליישובים מודליים נפיצים אוכלוסייתית. 20% מהאוכלוסייה חיה על 3% מהשטח המרחבי - ותובנה זו כשלעצמה מסבירה חלק גדול מהתופעה. ואני מתכוון לצפיפות האוכלוסין הגדולה. או "אוכלוסייה הרבה הרבה יותר וכולות מועטות הרבה הרבה יותר"! תדמיינו למשל שכל יישוב ערבי שומר על כל המלאי של האדמה, ושאין דוחק במגורים! זהו תהליך משובש לגמרי ואופק חסום לגמרי בפני היישוב והחברה. התעוררות ללא עיר ושטח מתאים הופכת לעיוותים חברתיים, אוכלוסייתיים וכלכליים שהם באחריות המדינה המחזיקה במרכיבי התכנון כאמצעי שליטה ורגולציה, ולא כאמצעי להקל על חיי האנשים ולפתח את הזדמנויות חייהם.

- במקרים של פיצוץ אוכלוסין בקהיר, בריו דה ז'ניירו, בבנגלדש, ובאזורים בטוקיו ורובעי אמריקאים ממוצא אפריקאי במישיגן ובוושינגטון עצמה ובסביבת פריז - כולם מייצרים שיעורי אלימות גבוהים יותר ממה שאנו עדים לו כאן.

- כל מקרה של העדר מדינה וסמכות החוק וההרתעה בכל שטח באירופה ואפריקה ואסיה ובאמריקות, ועזיבת המרכז את השוליים והשארת תושביהם לגורלם, יביא בהכרח לאלימות הרסנית, במיוחד אם הצבא וכוחות הביטחון הם מקור 90% מהנשק וטכנולוגיות הפשע - כמו כאן! לא כלול על התפתחות מקרים של עוני ונזקקות ותלות כלכלית במרכז, על מה שזה אומר על התפרקות החברה ו"הכנתה" לפעול כל דבר במסגרת מאבק ההישרדות. זוהי התופעה במקומות רחבים יחסית מחברתנו.

- המדינה נטשה את הערבים בשיעור של יותר מחמישים אחוז (היא ממשיכה להרוס את בתיהם ומטילה עליהם קנסות כבדים, וממשיכה לגבות מסים ודמי ביטוח לאומי ואינה מספקת להם חשמל ומבנים תשתיתיים) - ואני חושש שהיא הגיעה להחלטה לעזוב אותם להטביע בדם שלהם. כמו שעשו הרשויות של מדינת דרום אפריקה הגזענית במשך עשרות שנים. זו החלטה שמתבטאת בכך שהיא הרפתה את החבל למשפחות הפשע או "חברתה" או השתמשה בהן, כך שאלימות או "מצב השלטון" הוא חלק מהתוצאות.

- ככל שהמסכנות גוברת בקרב קבוצות אוכלוסייה, וככל שהנשיאה והפלתם גוברים (ואנחנו מקומיים, מה שמעמיק את הכמיהה ומפיץ ייאוש מהאפשרות להביא צדק) כך הופכת האדמה לבצורת האלימות, במיוחד כאשר האדם מגיע למסקנה שהעולם סגור לחלוטין לפניו, ושחוקי השכונה הם חוקי ג'ונגל, ושעליו לקחת את "החוק" בידיו כדי להישאר או למות!

- אין מנוס מקירוב האלימות בדרך רב-תחומית - היסטורית, כלכלית, פוליטית, חברתית, משפטית - כדי שהתודעה תהיה נכונה, ולכן הדיבור שלנו ייתן לנו לדעת בדיוק מי נושא באחריות זו או אחרת, כך שלא נשליך דברים מעודדים בלתי-מובנים, אלא נגיד דברים אחראיים, שהם נקודת המוצא הנדרשת כדי להתמודד עם הסבל הזה.

- השוו את מצבי הכפרים והיישובים שלנו בשנות החמישים והשישים עם מצבנו היום, או עשו השוואה בין יישוב ערבי פלסטיני מזרח הקו הירוק עם הכפר דומה באותו מספר תושבים מערב הקו - ותגיעו לשאלות שמאתגרות את תיאוריה של השלטון והתיאוריות המועתקות ממנה.

- ביחס לחוקרי חברה, מחנכים, "פעילים" ומנהיגים פוליטיים ו"מעצבי דעה" כולל העיתונאים והעיתונאיות הערבים ושאלותיהם והנשיאים והנציגים - אני אומר: אין אפשרות לחברה להתרומם או להתמודד עם גורלה אלא אם היא קוראת את עצמה ואת סבלها בשפה שלה, כי היסוד הוא להחזיק בזמני הדברים כולל הרצון לקרוא את הסבל או המשבר. או בשפה אחרת: אין אפשרות לפתור את סבל האלימות כל עוד הקריאה היא אוריינטלית ובעין קולוניאלית. גם בגלל שהמדיניות האוריינטליות מעורבות בייצור האלימות הזאת ואינן כנות בשיחן על מאבק נגדו. ויש לציין כאן את האמת שהמדינה בלבד היא בעלת הסמכות בהשגת ביטחונם של האנשים וחייהם ורכושם, ושאין לנציגים הערבים ולא שום "ראש" סמכות בפשיטת רגל נגד מקום פשע או להחרים את נשקו של מישהו!

ולבסוף - הקריאה שלנו לאלימות באוריינטליזם אינה שונה ערב את הקריאה שלנו לפוליטיקה בדרך זו וליבטים אחרים בחיינו - נכון שאנשים כותבים בערבית לפעמים, אך התוכן שלהן אינו ערבי!