ביקור ושקט: מה עושה סמלים כשזכויות החיים תלויות על כף המאזניים?

הביקור של אנג'לינה ג'ולי בנמל רפיח לא היה אירוע חולף בלוח השנה של כוכבי העולם, ולא סתם תמונה שנוספה לארכיון הסולידריות האנושית. הביקור התרחש ברגע פוליטי ואנושי כהה, שבו מתקיימות פעילויות ארגוני הסיוע בעזה, ומוגבלות ההגבלות על כניסת סיוע, ואזרחי המקום נאלצים להתמודד עם מצור מתחדש ובירוקרטיה רודפת. 

כאן, הביקור הופך לשאלה מוסרית יותר מאשר חדשות: מה עושה הסמליות כשאסור על בני אדם לחיות? ברפיח, הסבל לא נמדד רק במספר המשאיות שעומדות ממתינות, אלא בזמן ההמתנה. 
כל שעת עיכוב מתורגמת לחוסר תרופות, או מים, או מחסה, או חום. וכשסיוע נערם מאחורי שער סגור, ההצלה הופכת ממעשה אנושי להחזקת החלטה פוליטית.

הביקור של ג'ולי, כמייצגת של האומות המאוחדות לשעבר עם ניסיון רב בתיקי פליטים, הוביל לסתירה הזו אל הקדמת הבימת: העולם רואה, אך ההחלטה לא פועלת במהירות הנדרשת.  הראוי לציון בביקור אינו נוכחותה של כוכבת עולמית כמו הזמן שבו התקיים. בעוד שההגבלות על פעולתם של הארגונים מצדיקות בסיבות בטיחותיים ובירוקרטיים, העובדות האנושיות מתערמות על הקרקע: בתי חולים בלי דלק, ילדים בלי טיפול, ומשפחות בלי מחסה. בהקשר זה, הביקור מזכיר לנו כי הסיוע אינו חיסרון, אלא מחויבות משפטית ומוסרית, וכי ההגנה על העובדים אנושיים אינה פריט מנהלי, אלא תנאי להצלת חיים.

אך השאלה העמוקה יותר היא: האם הסמליות מספיקה? ההיסטוריה הקרובה אומרת כי ביקורים לבד לא פותחים מעברים, ולא משדרים החלטות שמעכבות סיוע אנושי. 

מה שסמלים עושים הוא לשבור את השקט, ולהחזיר את האור.

עם זאת, האור זקוק ללחץ פוליטי אמיתי, ולתקי עבודה בינלאומיים שלא מתפתלים בין בטחון לאנושיות. כאן, ערך הביקור נקבע על פי יכולתו להפוך את ההתעוררות לפעולה: להאיץ את הכנסת הסיוע, לשחרר את ההגבלות על הארגונים, ולהבטיח שהסיוע ייכנס ללא תנאים שמייתרים את משמעותו. 

פלסטינית, אי אפשר להפריד בין האנושי לפוליטי. האסון אינו חריג; הוא תוצאה של מבנה מצור ארוך, ופוליטיקות שמתנהלות בלוגיקה של "הסדרה הקבועה". השהייה של פעולתם של הארגונים בשיא הצורך אינה צעד נייטרלי, אלא החלטה שיש לה מחיר אנושי ישיר. 

כאשר העובדים נדרשים להעביר נתונים שעלולים לסכן את ביטחונם, וכאשר תנועתם מוגבלת, העבודה האנושית עצמה הופכת לזירה למאבק. ובמאבק הזה, האזרחים משלמים את המחיר.   ביקור ג'ולי מסבך את המציאות הזו, משום שהוא אומר שהבעיה אינה חוסר של האמפתיה העולמית, אלא עודף המתח.

הביקור אומר שהסיוע קיים, אך מוחזק, ושכאב אינו בלתי נראה, אלא מתעלם.

ובכל זאת, האתגר נותר: כיצד אנחנו מונעים הפיכת הסולידריות לתמונה חולפת? כיצד אנחנו מבטיחים שהתמונות לא ינצלו והשערות יישארו סגורים? 

התשובה מתחילה בהגדרה מחדש של הקדימויות, הגנה על האזרחים אינה סעיף מו"מ, והכנסת תרופות ומזון אינה קלף לחץ. והאחריות הבינלאומית לא נמדדת במספר הנתונים, אלא ביכולת של הקהילה הבינלאומית לאכוף את כיבוד החוק ההומניטרי. 

אם ביקור אחד יכול להחזיר את הנושא לכותרות החדשות, מה שנדרש הוא שהתהליך יהפוך לסדרת פעולות: מנגנוני בקרה, לוחות זמנים ברורים להכנסת הסיוע, והרשאות להגן על הארגונים והעובדים. 

בסופו של דבר, ביקור לא מציל את עזה, ולא סוגר פצע בתמונה, אך הוא עשוי לסדר את השאלה: מי מחזיק בהחלטה, ומי משלם את המחיר? כאשר דמות עולמית עומדת מול נמל סגור, היא לא נושאת את הפתרון, אך היא מצביעה על הפצע. 

ונשאר על העולם להחליט: האם לפתוח את הדלת, או להסתפק בתצפית? עזה לא זקוקה לעוד סמלים; היא זקוקה להחלטה. והאדם, לפני כל שיקול, ראוי שהחיים יגיעו אליו ללא רשות.