האם יש "נתניהו חדש"?

הנחישות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להעניק חנינה נשיאותית לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בהקשר של המשפט המתנהל נגדו בשל חשדות פליליים, מעלה שאלה האם חנינה כזו תוביל להופעת "נתניהו חדש" שונה מזה שהכירו כולם. אך העובדות המצטברות מעידות שנתניהו עדיין אותו אדם, ויש גם מי שמאשר שהוא יישאר כזה. יש מי שלוקח את זה Far, כולל עורך העיתון "הארץ", אלוף בן, ואומר כי הענקת חנינה מהנשיא רק תסיר את מה שנשאר מהבקרה והאיזונים, תגדיל את סמכות ראש הממשלה, ותחזק את שלטון היחיד הדיקטטורי.值得注意的是 שנתניהו לא הפחית מהמטחו על שלטון החוק והתקשורת ועל המתנגדים, אלא הוסיף לכך מה שמתואר כתהליך של טיהור פוליטי בצבא ובמוסד הביטחוני.

וזה לא הפרשנות הזו לגבי נתניהו נובעת מהזמן הנוכחי בהשפעת המשפט או תחת לחץ המלחמה הארוכה על עזה והגדה המערבית, אלא זו הייתה מסורת בין מספר אקדמאים ומנתחים ישראליים מזה שנים. אם אנו רוצים לתחום את זה יותר, צריך להזכיר מה כתב, למשל, ההיסטוריון הישראלי זאב שטרנהל (1935-2020), המתמחה בנושא הפשיזם, לפני יותר מעשר שנים, כי ישראל כבר אינה "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" כפי שהיא טוענת, ובפרט לאחר המתקפה על עזה בשנת 2014. לפי הקריאה שלו, מה שהבדיל את המלחמה ההיא במיוחד היה התנהגות התרבותיים, שפנו לעבר מחויבות מוחלטת לקו הרשמי ורובם הלכו עם העדר. כמו כן, כישלונה של התקשורת ההמונית במלחמה זו היה מוחלט. גם האוניברסיטאות והמוסד האקדמי התיישרו בהתאם לשלטון והרוב הצעקני ברחוב; ומבלי שמישהו ביקש מהם, התחילו מוסדות אקדמיים לדרוש מהצוותים האקדמיים לכבול את עצמם בביקורותיהם.

שנית, שהמנטליות המיוצגת על ידי נתניהו היא פשיסטית, ועומדת במרכז הצורך בקיום אויב פנימי בנוסף לאויב חיצוני. מה שאישר נתניהו במהלך שנות שלטונו הארוכות הוא שכאשר אין שנאה לערבים, ואין הכפשה של מה שמתואר כ"שמאל" שהוא בוגד, ואין מתקפה עזה על חופש הביטוי והביקורת, לא יהיה לאומיותו היהודית הקיצונית שלמה. ביותר ממקרה אחד התגלה התנהגותו של נתניהו שהתקשורת החופשית, המפרסמת את מיניותו כל יום, היא האויב המיידי. ושלישית (ואולי זה הכי חשוב), שזה שגוי לחשוב שמה שמניע את נתניהו לכל ההתנהגות הזו, זה הפחד שיגורש לכלא בסיום משפטו; שאם זה היה היעד היחיד שלו היה יכול להגיע להסכם פעולה כדי לבטל את כתבי האישום مقابل פרישתו מהחיים הפוליטיים. אבל נתניהו צמא לכוח ומעריץ אותו. לכן הוא מואס בכל תצורה של דמוקרטיה ליברלית המתבססת על ריסון של הרשות המבצעת, ומשבח את מה שנקרא "עקרון השלטון", כאילו המשימה העיקרית של המדינה היא לשלוט בכל מחיר וגם לא משנה מה קורה.

בעוד שאחת מהשלוש רשויות המהוות את המדינה (המחוקקת והשופטת והמבצעת) מהווה החוק משימה של שתי הרשויות הראשונות, לא מדובר במקרה או בטעות; כיוון שמערכת החוק היא זו שאורגת את ניהול המדינה, והיא זו שמעניקה לגיטימציה על מעשיה ולפעולותיה. בדיוק כמו שכבר מציין אחד מפרופסורי מדעי המדינה המובילים בישראל (פרופ' יגאל אילם), שמקור המילה "לגיטימיות" היא מילה בלטינית שמשמעה "חוק". בהתאמה, אותם אנשים שמדברים בשם "עקרון השלטון" טוענים למעשה ששתי הרשויות ששומרות על מערכת החוק צריכות להיות בשירות הרשות השלישית, המבצעת; וזהו עיקרון מעוות, עליו מתבססת כל מערכת דיקטטורית.