ההפגנות באירופה: כאשר השקרים מתמוטטים

ההפגנות באירופה אינן רק תגובה לתמונות ההפצצות או לדיווחים על עזה, אלא הן רגע של גילוי האמת, רגע שבו רואים האנשים במו עיניהם שהנרטיב שהכירו במשך עשרות שנים היה מסולף, מעוות, מטעה. וכאשר הופיעו התמונות של הילדים תחת ההרס, בתי החולים המופצצים והאוהלים המוצפים בגשם בעזה, אז נפתחו תיקים על ישראל מאז 1948 והשתקפו עשרות טבחויות וכפרים הרוסים ומבצעי בריחה, אז לא רק הנרטיב הישראלי נמצא במשבר אלא גם הנרטיב האירופי והאמריקאי על צדק, חוק ודמוקרטיה. זה חשף את ההונאה של המדינות כלפי אזרחיהן ואת השיתוף הפעולה התקשורתי הממושך וההטעיה המכוונת שהשאירו את עמי המדינות הללו כמעט בתודעה מלאה על המציאות בפלסטין.

מדוע אנחנו מפגינים כל יום באירופה? שאלה שחוזרת על עצמה. אמר אחד מהמפגינים, והתשובה שלו הייתה: עד לסיום הכיבוש ולהפסקת הרג הילדים והאזרחים בעזה ובגדה, עד להפסקת הפרעות של המתנחלים והבניה בהתנחלויות, ועד להפסקת השאלה שעדיין נשמעת מאירופאים עד היום: מה קורה בפלסטין? התקשורת שלהם לא הייתה רק משמשת כאמצעי העברת מידע אלא גם מטעה, מעוותת את האמת ומייצרת מחדש את הנרטיב המוכח. ההפגנות אינן כבר רק זעם אלא פעולה של תודעה מהפכנית כשהרחוב הוא המקום היחיד שפרץ את הנרטיב הזה ואילץ את האנשים לשאול, לקרוא ולחפש מחוץ לתקשורת הרשמית שלא נכשלה אלא שיתפה פעולה והטעיה. מה שהתחיל כמאות מפגינים הפך היום להפגנות של מיליונים, והשאלה נשמעת בכל עיר בירה אירופית: מדוע מה שאני רואה ברחובות וברשתות החברתיות שונה ממה שאני רואה על המסכים הרשמים של ממשלות אירופה? ומדוע קול זה, המייצג ערכים דמוקרטיים שעליהם גדלנו, מדוכא? חלק גדול מהזעם האירופי נובע מההבנה שהם הוכשו על ידי ממשלותיהם ושעוותה את הנרטיב, ושאת האמת לא הציגו בפניהם במלואה מאז תחילת הפרויקט הציוני.

העדפת אירופה על פרויקט הציונות יש לה שורשים היסטוריים עמוקים החושפים על עסקאות פוליטיות המקדמות מזה יותר מ-100 שנה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובקיץ 1916 כאשר בריטניה שקלה לקבל הצעת שלום מגרמניה, התקרבו נציגי התנועה הציונית למועצת המלחמה הבריטנית והציעו עסקה ברורה: הם אמרו להם שבריטניה יכולה לנצח במלחמה אם ארצות הברית תצטרף בתור ברית, והם יכולים להבטיח את כניסת אמריקה למלחמה לצד בריטניה אם בריטניה תבטיח להעניק להם את פלסטין לאחר תבוסת האויבים. ההסכם הזה היה מה שהיווה הבטחה להענקת פלסטין, הבטחה ממי שאין לו מה שאין לו זכות להעניק, בעוד שבריטניה לא הייתה לה שום זכות חוקית עליה אז, דבר שהתקיים מאוחר יותר כאשר הצטרפה ארצות הברית למלחמה לצד הברית.

היהודים לא עזבו את אירופה מרצון, הם גורשו, הוקעו ודוכאו, והם סיימו את דרכם במדיניות גזענית שהביאה לשואה בין 1939 ל-1945, אשר גבתה את חייהם של כ-6 מיליון יהודים. אך אירופה לא לקחה על עצמה את האחריות המוסרית שלה, והפלסטינים שולם מחיר הפשע כאילו צדק מטופל על ידי יצירת עוול חדש.

מאז 1947 לא הייתה פלסטין ללא בסיס חוקי, יש עשרות החלטות בינלאומיות שמאשרות: את הזכות להגדרה עצמית ואת הזכות לשוב, ואת אי-חוקיות הכיבוש וההתנחלות, ולהתייחס לירושלים המזרחית כאדמה כבושה, אך החלטות אלו לא בוצעו. והמסוכן יותר: כאשר החוק ניסה לזוז לאחרונה נגד השמדת עם ופשעי מלחמה, השופט עצמו נענש, החלטות בתי המשפט הבינלאומיים הנוגעות לפשעי מלחמה או השמדה או לארשיעת מנהיגי הכיבוש זכו לזלזול, וההסתייגות מאמת המידה המשפטית הפכה למדיניות אירופית אמריקאית, והוטלו סנקציות פוליטיות וכלכליות על התובע הכללי והשופטים עצמם. כאן נפל המסיכה לחלוטין: השיח לא מתמקד בחולשת החוק הבינלאומי אלא בעונש על הצדק עצמו כאשר הוא מתקרב לישראל. מה משמעות מערכת בינלאומית שמענישה את השופט במקום את הפושע? ואיזו דמוקרטיה זו שחוששת למערכת המשפט הבינלאומית? ולמה היא הושמה נגד רוסיה ואחרים.

הצביעות הגיע לשיאה כאשר משווים את פלסטין לאוקראינה, שם מוטלות הסנקציות מיד והתקשורת פתוחה, וההתנגדות היא חמושה, לא טרור, וההגנה על האדמה היא זכות לגיטימית. ואילו בפלסטין הכיבוש מוצדק, ההתנגדות נחשבת לפשע, הסולידריות מדוכאת וההפגנות הופכות לעריפת ערכים דומים, אך היישום שונה, והסיבה אינה החוק אלא זהות ופוליטיקה.

השואה היא פשע נורא אך היא שימשה ככלי מוסרי להשתיק את הביקורת ולמנוע את השוואת הפשעים, בעוד שהשמדת עמים אחרים לאורך ההיסטוריה הוזנחה: כמו ההררו והנמה בנמיביה ממעשה בעיני הגרמנים (1904–1908), הארמנים, הפשעים הקולוניאליים בקונגו, השמדת בני המקום באמריקות, הטבח הצרפתי באלג'יריה, הכיבוש היפני בסין וקוריאה, כולל טבח נאנג'ינג (1937–1938), השמדת הטוטסי ברואנדה (1994), מלחמות וטבח בוייטנאם ועיראק, ופשעי הכיבוש הגרמני במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. עשרות מיליונים הושמדו, אך הזיכרון המערבי בחר את מי להזכיר ואת מי לשכוח, והכאב עצמו הפך להיות נתון לפוליטיקה וההיסטוריה כלי לתManipulation במקום להיות מראה של צדק.

לא כל היהודים הם ציונים, ופחות מ-70% מהם תומכים בפרויקט הציוני, בעוד שזרמים דתיים ופילוסופיים דוחים אותו מוסרית ופוליטית. ובכל זאת נעשה ערבוב בין הביקורת על הציונות לאנטישמיות במכוון כדי להשתיק את הקולות ולגנות את הסולידריות.

ואז הגיע עזה וחשף הכל: השמדה גלויה, הרעבה, הפצצות בתי חולים, רצח עיתונאים, מחיקת משפחות שלמות, ילדים מתים מקור, האוהלים שלהם שוקעים מתחת לגשמים, והאחריות האירופית והעולמית נראית קפואה, חסרה את היכולת להעניק את העזרה המינימלית, חסרה את היכולת להגן על הזכויות האנושיות הבסיסיות שלהם. ההפגנות, המחאות והרשתות החברתיות שברו את ההגמוניה על התמונה ואילצו את הנוער האירופי לראות את האמת בעיניהם, הרחק מהנרטיב המוכח שהתרגלו אליו במשך עשורים.

ההפגנות היומיות הפכו לצורך כי הן שברו את השתיקה וחשפו את הקשרים ושינו את ההגדרה של דמוקרטיה כזכות לידע, לא כהצהרה ריקה. זה אינו נגד אירופה אלא כדי שתהיה נאמנה לערכיה, ולמען שהעמים יוכלו לומר בקול אחד: איננו שותפים לפשע ולא לשקר.

רגע נפילת הנרטיב איננו סוף הדרך אלא תחילת שלב חדש כאשר האנשים מתחילים לשאול, לחפש ולחייב את השלטון והתקשורת, לא תישאר שום נרטיב מזוייף שיכול לעמוד, והאמת, לא משנה כמה ינסו להסתיר אותה, תמיד תצא... מתחת להריסות.