2025 שנת מניעת崩坍.. ו-2026 שנת ההחלטות הכלכליות שאין לדחותן

עם סוף שנת 2025, השאלה הכלכלית האמיתית אינה: מה השגנו? אלא: איך נמנענו מקריסה? הכלכלה הפלסטינית לא התקדמה השנה במסלול צמיחה טבעי שניתן למדוד במדדי השקעה או תעסוקה, אלא התקדמה בתוך מרווח צר בין המשך לדעיכה. הייתה זו שנה קשה על המשפחות, מעיקה על המוסדות, ומגלה בבירור את גבולות המודל הכלכלי הקיים, ואת המחיר של דחיית הרפורמות העמוקות שהוזזו משנה לשנה.

מבחינה כלכלית, ניתן לומר שההשג השני החשוב ביותר ב-2025 היה מניעת הקריסה. זו תיאור אמיתי שאינו נושא הגזמות. הישרדות המערכת הבנקאית ממושכת על אף משבר הנזילות והמטבע, והמשך תשלום השכר – גם אם באופן חלקי – שמרו על המינימום במחזור הכלכלי ומנעו את עצירתו לחלוטין. השכר עדיין מהווה יותר משליש מההוצאה הציבורית, ותלויים עליו עשרות אלפי משפחות כמקור הכנסה ראשי, מה שהופך כל תקלה בו לאיום ישיר על היציבות החברתית, ולא רק לשאלה פיננסית או חשבונאית.

באותו הזמן, המשיך המגזר הפרטי לפעול בתנאים קשים מאוד. חולשת הביקוש, עליית העלות, והידרדרות הביטחון הכלכלי לחצו קשות על חברות קטנות ובינוניות, אך המגזר הזה שמר על מינימום של תעסוקה, ותרם לשמירה על השווקים החיוניים, אם כי באיטיות. הדיון על הדיגיטציה, התשלום האלקטרוני, וניהול המטבע יצא מהמרחב הטכני הצר לתחום הציבורי, מה שמשקף מודעות הולכת וגדלה לאופי המשבר המבני שבו חי הכלכלה הפלסטינית, ולצורך בפתרונות שעוברים על פני משככי כאבים זמניים.

עם זאת, קריאת התמונה אינה שלמה ללא עצירה אחד השינויים המסוכנים ביותר במהלך 2025, המתבטא בירידת עבודת הפלסטינים בתוך הקו הירוק. במשך שנים רבות, ישבה עבודה זו כמשאב חשוב להכנסה ולנזילות, ועקב לא נודע ליציבות הכלכלית. עשרות אלפי משפחות תלויות באופן ישיר או בלתי ישיר בהכנסה זו, שהניעה את הצריכה, תמכה בשווקים המקומיים, והקלילה על הלחץ על הכספים הציבוריים.

אבל המגבלות הגוברות, צמצום ההיתרים, ועליית אחוז חוסר הוודאות, גרמו לירידת מספר גדול של עובדים מהשוק הזה, או לקיצוץ ימי העבודה והכנסותיהם. לא הייתה זו רק משבר תעסוקה, אלא הלם הכנסה רחב שהשפיע מיד על הכלכלה המקומית, מצמצום הצריכה, עד חולשת הנזילות, עד עליית הלחץ על משפחות, בנקים וכספים ציבוריים.

על פי הערכות שפורסמו על ידי גופי עובדים ודיווחים בינלאומיים, ההפסדים הצטברתיים בהכנסות העובדים הפלסטינים והכלכלה המקומית כתוצאה מהאיסור על גישה לשוק העבודה הישראלי עומדים על בין 8 ל-10 מיליארד דולר, שהם כמעט 28 עד 35 מיליארד שקל לפי שערי החליפין הקיימים. מספרים אלה אינם מבטאים רק שכר חסר, אלא גם נזילות חסרה מהשווקים, ויכולת רכישתית שנשחקה, והשפעות משלבות שנגעו לכלכלה כולה.

המסוכן הוא שההפסד הזה לא היה זמני או שוליים, אלא ייצג טפטפות רצפטיביות מאחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של הכלכלה הפלסטינית, וגילה שוב את השבריריות של מודל כלכלי המסתמך על שוק עבודה חיצוני לא יציב, הכוון לחלוטין להחלטות פוליטיות וביטחוניות שאינן בשליטת הפלסטינים.

על אף שהעמידה הזו היא שם, 2025 הייתה גם שנה של חיזוק מדיניות ניהול המשבר במקום טיפול בו. לא ראינו רפורמה מהותית בכספים הציבוריים, ולא שדרוג ברור של מערכת השכר, ולא מעבר אמיתי לכלכלה יצרנית המפחיתה את התלות היתרה על המענקים וההלוואות הבנקאיות. הפתרונות נותרו זמניים, והעלויות המשיכו להצטבר, בעוד מערכת הבנקאות קיבלה תפקידים שמעבר לפונקציה הטבעית שלה, והאזרח מצא את עצמו עם הכנסה נחלשת ועלויות מחיה הולכות ומתרקמות.

גם שנת 2026 דורשת טיפול בהלם עובדים מהצד בתפיסה רחבה, ולא דרך פתרונות חלקיים או זמניים. נדרשות מדיניות פעילה ליצירת חלופות מקומיות, וספיגת עובדים במגזרי יצרניים שיכולים לייצר הכנסה אמיתית, במקום להשאיר עשרות אלפי אנשים במעגל האבטלה או בעבודות חלשות עם שכר נמוך.

מהדיגיטציה, היא צורך ולא בחירה, אך בתנאי שתהיה כלי תמורה ולא כלי לחץ. השינוי לכיוון תשלום אלקטרוני וניהול מטבע צריך להיות מתון, ולשמר את הקבוצות החלשות, ולבנות אמון עם האזרח, ולא לכפות מציאות עליו. ההצלחה במסלול הזה אינה נמדדת רק בטכנולוגיה, אלא ביכולתה לחזק את הצדק והיעילות יחד.

ובסופו של דבר, אין לצמצם את האחריות בגורם אחד. הממשלה, רשות המטבע, הבנקים, המגזר הפרטי והאזרח, כולן חלק מהמשוואה. נדרש בשנת 2026 דיון כלכלי גלוי, שמניח את העובדות על השולחן בלי הגזמה או הפשטה, ומכיר במגבלות בלי כניעה.

2025 לימדה אותנו שהעמידה אפשרית, אך היא יקרה וכואבת. בעוד 2026, תקבע האם נוכל לעבור מניהול המשבר לתיקון שלו. מה שאנחנו צריכים הוא לא כלכלה גדולה יותר, אלא כלכלה יותר כנה עם עצמה, וצודקת יותר עם בני עמה, ואמיצה יותר בהחלטותיה.