מפת דרכים אחרי השביעי באוקטובר: מהאסון הכולל לצורך בפתרון

השביעי באוקטובר היה רגע מפנה שהחזיר את הסכסוך הפלסטיני–ישראלי לשלביו המסוכנים ביותר לא רק בגלל המבצע עצמו אלא גם בגלל מה שאחריו, חיסול כולל ואנרכיה חסרת תקדים של פשעים ישראליים. ולמרות שהמבצע היה בלתי מחושב, והעם הפלסטיני שילם את המחיר הכבד, התגובה הישראלית חצתה את כל הגבולות של החוק הבינלאומי והפכה לפשע של חיסול עם שכלל הרג המוני, הרס שיטתי, מדיניות של רעב ועונש קולקטיבי.

מלחמה זו לא הייתה אסון אנושי רק לפלסטינים, אלא המדיניות הישראלית של חיסול עם שהופעלה בה הביאה לתוצאות טראגיות גם לישראל עצמה מבחינה פוליטית, מוסרית, אסטרטגית וביטחונית עבור כל האזור. ההפסד הראשון היה פלסטיני במובהק: אלפי קורבנות מקרב אזרחים, ערים הרוסות, תשתיות הרוסות ודור שלם שנבצר ממנו חינוך וביטחון, עם שלא לקח חלק בהחלטת המלחמה אך שילם את המחיר לבדו.

אולם ההפסד לא נעצר אצל הפלסטינים. ישראל, באמצעות ביצוע פשע חיסול עם בעזה, הפכה את עצמה, כפי שזייפו וטוענים, ממדינה דמוקרטית שטוענת שהיא מגנה על ביטחונה למדינה מופלית ומוקפת מבחינה בינלאומית, והמנהיגים שלה הפכו לדמויות נרדפות בפני בתי משפט בינלאומיים. תדמיתה המוסרית המזויפת קרסה בצורה חסרת תקדים, והעולם נחשף לפניה האמיתיות. שיעורי ההגירה של יהודים לחו"ל עלו, אינדיקציה מסוכנת לאובדן תחושת הביטחון בתוך החברה הישראלית, בצד הפסד כלכלי גדול והגירה של חברות גדולות מתוך השוק הישראלי.

בעת ובעונה אחת, הציבור העולמי התקומם במצעדים המוניים בבירות אירופה, בערים אמריקאיות ובאוניברסיטאות בעולם, תוך דחייה של חיסול עם ומלחמת הרעב בעזה. מראה זה לא נראה במאבק הפלסטיני במשך עשורים, והוא שיקף הבנה גוברת שמה שמתרחש כבר לא נחשב למלחמה אלא לפשע נגד האנושות.

כשהפלסטיני איבד את התקווה לשלום תחת הפצצות, הישראלי מצדו החל לאבד תקווה במלחמות. למרות העליונות הצבאית, ישראל מצאה את עצמה פועלת בכמה חזיתות دون שהצליחה לסגור אף אחת מהן: בעזה, לבנון, סוריה, בהתמודדות ישירה או בלתי ישירה עם איראן, בנוסף לעימותים עם עיראק ותימן. המתיחות במערכת היחסים עם העולם הערבי התגברה והייתה התקוממות מוסרית ברחוב האירופי, לחצים ופיצולים חסרי תקדים ברחוב האמריקאי, לצד משבר עמוק בתוך החברה הישראלית עצמה. לא מדובר בנוסחה לניצחון אלא במצב של הוצאות כוח בלתי נגמרות שממלאות את הגבולות של הכוח הצבאי כאשר הוא נפרד מהפוליטיקה ומהמוסר ומאיים על היציבות של המדינה והאזור כאחד.

בעוד תמונה זו מתקיימת, עולה אמת שאין להתעלם ממנה, כפי שאמר האנליסט הישראלי גרשון בסקין: על האדמה הזו חיים היום כעשרה מיליון פלסטינים ועשרה מיליון ישראלים. ישראל אינה יכולה לחסל עם שלם, לא משנה כמה תהיה עוצמתה הצבאית, מבלי לשלם מחיר קיומי. והפלסטינים אינם יכולים למחוק את ישראל או לסיים את קיומם של מיליוני בני אדם בתמיכה אמריקאית מלאה. אם החיסול הוא בלתי אפשרי והמלחמה היא דרך חסומה, הפתרון המעשי היחיד שנותר הוא פתרון שתי המדינות כאופציה פוליטית חובה שאין להחליף באופן שמבטיח את קיומם ועוצר את הדימום.

לאחר אסון זה לשני הצדדים עולה שאלה יסודית: לאן צריך לכוון את הכעס? התשובה אינה שנאה, אלא בחשבון, בחשבון של הכיבוש הישראלי על פשע החיסול העם, פשעי מלחמה ומדיניות רעב והרס. ובו זמנית, להיות מוכנים לשאול באומץ לאומי כל מנהיג פלסטיני שלקח החלטות גורליות מבלי לקבל מנדט ציבורי ודחף את עמו לאסון, כולל חמאס, בין אם דרך המסלול הציבורי ובין אם באמצעות החוק הבינלאומי אם יתאפשר. זה נעשה במסגרת חבילה כוללת שכוללת חשבון ופתרון פוליטי הוגן לפלסטינים, שכן צדק מונע אלימות ומניע את הכל להאמין כי הפתרון הפוליטי הוא פחות יקר מלהמשיך בשפת הדם.

הקריאה לחשבון ולקיום זכויות אינה שוללת את הזכות הלגיטימית של העמים הכבושים להתנגד כפי שמקנה החוק הבינלאומי, אלא מכוונת להגן על האזרחים ולמנוע את ניצול הזכות הזו בהרפתקאות פוליטיות או צבאיות שעשויות לשמש תירוץ לביצוע פשעים המוניים נגד העם הפלסטיני בצל כישלון ברור של החברה הבינלאומית, הערבית והאסלאמית. מדינה עצמאית בגבולות 1967 היא הדרך היחידה להגן על העם הפלסטיני ולהשיב לו את זכויותיו ולהפסיק את מעגל הדם.
מהשביעי באוקטובר נחשף משבר עמוק יותר מהמלחמה עצמה. הפלסטיני איבד את התקווה לשלום והישראלי איבד את האמונה במלחמה כפתרון. וכאשר שני העמים מאבדים את האמונה בשני המסלולים יחדיו, כל האזור נמצא על סף פיצוץ תמידי, ומצב קיים מתמשך מהווה סיכון קיומי לא רק לצד אחד אלא לכולם; כמו כן, המשך היעדר אופק פוליטי ממשי וחוסר כל מסלול מהימן לשלום או סיום הכיבוש יוצר מציאות בתוך החברה הפלסטינית שבו חלק מהאנשים מתחילים לראות את מה שקרה בשביעי באוקטובר לא כאופציה אידיאלית או רצויה אלא כמעשה שנכפה עליהם על ידי ייאוש וסגירת האופק. וכאשר דלתות הפוליטיקה נסגרות, הדרישות הלגיטימיות מדוכאות, והשאירו עם שלם ללא תקווה, הסיכויים לחזרה על הפיצוץ גבוהים וההכנה הציבורית לתמוך במרד חמוש גדלה גם כשהם מודעים לעלות האנושית הכבדה. והאמת הזו אינה משמשת כדי להצדיק את מה שקרה אלא כדי להזהיר כי היעדר פתרון הוגן הוא מתכון בטוח לייצר אלימות לא רק באזור אלא בעולם.

סיום נתיב זה שמוביל לאסון דורש החלטות פוליטיות אמיצות שמתחילות בשינוי ההנהגה שחיה על פחד ומלחמה, ובחירה במנהיגות המאמינה לשלום ופתרון שתי המדינות, ובניופי ביטחונה של כל צד לא נבנה על חיסול של השני. כמו כן, דרוש סיום ההשתלטות של הקיצוניים על ההחלטות, שכן המשך שלטונם, בין אם בישראל ובין אם בזירה הפלסטינית, פירושו המשך מלחמות ללא סוף. ואין שום תהליך שלום שיכול להצליח ללא שינוי יסודי בתפקיד האמריקאי שמבוסס על הבנה שדחיפת הכיבוש והחיסול או הצדקה להם מערערת את המערכת הבינלאומית עצמה, וכי פתרון שתי המדינות הפך הכרח אסטרטגי ולא רק אופציה מוסרית.
הפסקת האלימות מתחילה בהכרה אמריקאית ברורה במדינת פלסטין בגבולות 1967 עם ערבויות בינלאומיות וביטחוניות לשני הצדדים, ואחריה תחל מחלוקת רצינית בזמני תהליך ברור ועם הפניות לחוק הבינלאומי ופיקוח בינלאומי שמונע فرض الواقع בכוח ומונע מארצות הברית לשלוט בהחלטה. ובמסגרת זו, הערבים נדרשים לעולם ישירות על ידי הפעלת לחץ מאורגן ויעיל שמבוסס על עיקרון ברור: אין נורמליזציה מלאה ללא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ذات ריבונות, שכן השלום האזורי לא יכול להיות מבוסס על חורבות עזה.

ובהקשרים רחוקים יותר, השלום הוא פרויקט אנושי ארוך טווח שמתחיל בהקמת תרבות חיים דרך חינוך, תקשורת ודיבור ציבורי, ומול פנים לשונאי שנאה והחזרת כבוד האדם וזכותו לחיים ולכבוד. זה נעשה דרך צדק והבטחת זכות ההגדרה העצמית לעם הפלסטיני תחילה.

בסיכום, השביעי באוקטובר ומה שבא בעקבותיו החיסול בעזה חשף סוף לשני אשליות גדולות: האשליה שכוח צבאי יוצר ביטחון ואשליה שהדם יכול להיות תחליף לפוליטיקה. והדרך היחידה שחיים היא שלום הוגן המבוסס על שתי מדינות, אחריות חוקית וכבוד אנושי שווה. וכל דחייה במסלול הזה אינה נייטרליות אלא שותפות בהמשך האסון.