נשק ללא התנהלות: מתכון פתוח להמשך המלחמה בעזה

ההנחיות הפוליטיות והביטחוניות המגיעות מקטאר, ובמיוחד הפגישה שהתקיימה בהנהגה האמריקאית בנוגע ל"כוח הבינלאומי" בעזה, נפגשות בסיכום אחד: אין פריצת דרך אמיתית, אין תשובות מעשיות, ואין הסכמה בינלאומית שניתן להיבנות עליה. לפי דיווחים, הפגישה לא הייתה מכריעה ולא מועילה בהשוואה לציפיות הממשל האמריקאי, כמו כן, הימנעות של מספר מדינות מהשתתפות היוותה אות ברור לשבריריות הרעיון עצמו, ולעומק הפיצול הבינלאומי לגביו.

מנקודת המבט הישראלית, ההנחיות הללו נראות שליליות לחלוטין. ישראל insisting על הצמצום של תפקיד כל כוח בינלאומי פוטנציאלי בשאלה אחת: חיסול הנשק בעזה. אבל, באותו הזמן, היא אינה מסתירה את חוסר האמון שלה בכוחות הללו, ומכריזה למעשה שהיא הגורם היחיד המסוגל – או המוסמך – לבצע את המשימה הזו, גם אם המחיר הוא חזרה למלחמה או فرض תוכנית שחיקה ארוכת טווח. התוצאה הישירה של הכיוון הזה היא חיזוק המצב הקיים בעזה: אין הפסקת אש אמיתית, אין שיקום, ואין אופק פוליטי.

בהקשר הזה, ברור שחיסול הנשק מחוץ למסגרת של הסדר פוליטי כולל, שבו "חמאס" היא צד מהותי, אינו אלא סיסמה ריקה. הניסיון וכמו גם העובדות בשטח מוכיחים שכל גישה ביטחונית נטו, מנותקת מפתרון פוליטי ריאלי, נידונה לכישלון. אם עמדות ישראל ו"חמאס" לא ישתנו, ואם המתווכים לא יצליחו לייצר פתרונות שיכולים להתקיים, ההחלטה הסופית תישאר בידיים של הממשל האמריקאי, שייאלץ sooner or later להתמודד עם המבוי הסתום הזה, ולא להסתפק בניהולו.

בתוך התמונה הזו, הממשלה הישראלית ממשיכה לברוח קדימה דרך מדיניות הרציחות. לרצח המנהיג ב"חמאס" רדא סעד, שהיא מתארת אותו כאחד מהמתכננים של מתקפת 7 באוקטובר ואחראי על שיקום הזרוע הצבאית של התנועה, התקבל בברכה רחבה בישראל. עם זאת, השמחה הזו מסתירה במהותה את הכוונות האמיתיות של ישראל: חוסר מחויבות להסכם, והתחמקות מכל מסלול פוליטי רציני.

אפילו אנליסטים צבאיים ישראלים מודים שההריגה של סעד לא מהווה מכה מוחצת ל"חמאס". התנועה, למרות שהיא איבדה חלק גדול מההנהגה שלה ונפלה באבדות כבדות, עדיין הצד היחיד המסוגל לכפות את עצמה בעזה. וכפי שכתב אחד מהם: "אין בעזה מי שמאתגר את חמאס, שהשיבה במהרה מעוררת תסכול להיות בעלת הבית ללא מתחרים", בזמן שבו וושינגטון לא הצליחה לגבש כוח רב-לאומי שמתאים ליטול את האחריות הביטחונית או לכפות נתיב החיסול.

לפי אנליסטים ישראלים, החשש בישראל גובר עם עליית ההשקה של "מדינות השמונה", הכוללת חמישה מדינות ערביות (ערב הסעודית, מצרים, ירדן, האמירויות, קטר) ושלוש מדינות אסלאמיות (טורקיה, פקיסטן, אינדונזיה). מדובר בתופעה חדשה בסדרות הפוליטיות האזוריות, שכן היא מקשרת בין מדינות שאינן גאוגרפיות סמוכות, עם נטיות פוליטיות ואינטרסים מגוונים.

שורשי השקה הזו חוזרים לפסגה הערבית-אסלאמית בריאד בנובמבר 2023, בצעד חסר תקדים שנועד להציג עמדה מאוחדת לגבי המלחמה בעזה, מה שמפריע לישראל ודוחף אותה לפעול בנחרצות בניסיון לפרקו.

בהקשר זה, החריף המחלוקות בין תל אביב לוושינגטון סביב תפקידה של טורקיה. בעוד שאנשי ממשל אמריקאים רואים כי אנקרה צריכה להיות חלק מכוח היציבות, בהתחשב ביכולותיה הצבאיות וערוצי השפעתה בעזה, ישראל רואה בכך קו אדום. מנקודת מבטה, צד השומר על קשרים עם "חמאס" לא ניתן לסווגו ככוח יציבות, אלא שילוב שלו עלול לערער את המהות המוצהרת של הכוח הבינלאומי.

הסכסוך הזה משקף משבר רחב יותר בתפיסה: ארצות הברית מחפשת ניהול של המשבר, בעוד ישראל מתעקשת על המשך המצב תחת הכותרת "ביטחונית".

לפי אנליסטים ישראלים, נראה כי הסבלנות של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מתחילה להיגמר. הביקור הצפוי של נתניהו מגיע במסגרת שעון חול פוליטי שנועד להכין את הקרקע לפגישה גורלית ביניהם. וושינגטון רוצה לבדוק אם נתניהו מוכן לעבור לשלב הבא של התוכנית האמריקאית, ומה הם גבולות גמישותו בנושא עזה והכוח הבינלאומי.

מנקודת מבט ישראלית, הרגע הזה מהווה מבחן כיצד לומר "כן" למסלול פוליטי מבלי להתפשר, לפחות באופן פורמלי, על ה"קוים האדומים" הביטחוניים. מאידך, מנקודת מבט אמריקאית, השאלה פשוטה ומסוכנת יותר: האם נתניהו הוא שותף שניתן לסמוך עליו, או מנהיג שמעדיף לשמור את הזירות בוערות?

כבר אי אפשר לתאר את מה שמתרחש בעזה כתוצאה של כישלון בתיווך או חוסר יכולת אמריקאית להפעיל לחצים. הנתונים המצטברים מצביעים בבירור על כך שארצות הברית לא חסרה את האפשרות להפעיל לחצים על ישראל, אלא בוחרת לא להפעילם. וושינגטון, שיש לה כלים פוליטיים, צבאיים ופיננסיים לא תיאמן, ממשיכה להעניק לתל אביב מרווח פתוח לסכל כל מסלול פוליטי רציני, תחת תירוצים ביטחוניים שהפכו להיות חשופים.

ישראל, מצידה, פועלת באופן שיטתי לשבש כל מה שעלול לסיים את המלחמה. היא ריקה את רעיון הכוח הבינלאומי מתוכן, ומקצרתו לשאלה של חיסול הנשק, ואז שוללת את יעילותה ועומדת על כך שהביצוע יתבצע בכוח, גם אם זה יוביל לסבבים חדשים של קרב או לעימות ארוך טווח. ובכך, כל יוזמה פוליטית הופכת לכלי לניהול המלחמה ולא לסיומה.

כמו כן, הממשל האמריקאי מספק את הכיסוי הפוליטי להתנהלות הזו, כאשר הוא ממשיך לדבר על "תכנון רגוע" ו"שלום מתמשך", בעוד שהוא מעניק לישראל להניח תנאים חדשים, לדחות את המעבר לשלב השני, ולחבר כל נסיגה לתנאים פתוחים בזמן הקשורים לחיסול הנשק. והמסוכן ביותר הוא שהממשל האמריקאי מבין שחיסול נשק "חמאס" מחוץ להסדר פוליטי כולל זו דרישה לא ריאלית, אך הוא ממשיך להציג את זה כתנאי מקדים, מה שנותן לישראל את התירוץ המושלם להמשך הכיבוש והמלחמה.

ולכן, המשך המלחמה בעזה אינו תוצאה של חוסר הערכה, אלא תוצר של שותפות פוליטית מלאה: ישראל מסרבת לסיים את המלחמה, וארצות הברית נמנעת מלחייב אותה בכך. ובין השפלה הזו לבין התחמקות הזו, עזה остается כבת ערובה של רצח, הרעבה והשמדה, בעוד שמחזור שיחת ה"היציבות" מצדיק את המשך הפשע.

הממשלה הישראלית אינה מוכנה להתקדם בכל מסלול פוליטי רציני, ולא לעצב את היום שאחר כך או לשחרר תהליך אמיתי לשיקום עזה. מה שמתרחש אינו חיפוש אחר יציבות, אלא ניהול מודע של מלחמה פתוחה בדרכים שונות וללא אופק, שלכן ישראל והממשל האמריקאי נושאים באחריות ישירה לכך.