למה הכותבים התומכים בישראל תופסים את מרכז הבמה במדיה המערבית לאחר התקפת סידני?

בעקבות ההתקפה הדמית שהזעזעה את עיר סידני, מיהרו מגזרים רחבים במדיה המערבית לפרסם מאמרים וניתוחים על ההתקפה לפני שהחקירות הושלמו או שהעובדות והמניע התבהרו, ואף כמה מהם, בתוך שעות ספורות, קידמו נרטיבים ניתוחיים שקושרים את הפשע ישירות לקמפיינים של סולידריות עם העם הפלסטיני ולמאבקו נגד הכיבוש הישראלי. הקישור המהיר הזה, החסר בראיות, נופל במסגרת תהליך הטעיה רחב יותר, שבו מנצלים אירועים אינדיבידואליים אלימים כדי לשרת את הנרטיב הישראלי, המנסה מזה שנים לשלב בין סוגיות נגד ציונות לבין מחאות על מדיניות ישראל במסגרת "אנטישמיות", ולדון את הפלסטינים והעובדות לתמוך בהם.

דוגמה בולטת לכך היא מה שפרסמה העיתון ניו יורק טיימס לאחר שעות ספורות בלבד מההתקפה, במאמר בשם "חוף בונדי הוא מה ש'מגלובל את האינתיפאדה' נראה כמו" מאת הכותב פיטר סטיבנס, הידוע בתמיכתו המתמדת בישראל, שטוען במאמרו שההתקפה היא מימוש מעשי של הסיסמה "מגלובל את האינתיפאדה" שנושאים תומכי פלסטין בהפגנות ברחבי העולם, וטוען שהמבצע "החיל את הסיסמה בדם היהודים". החומרה של הנרטיב הזה לא טמונה רק בהטיה הפוליטית הברורה שלו, אלא בזמן ובקונטקסט; מאמר האשמה שפורסם בשעות הראשונות לאחר הטבח, בזמן רגיש שבו עוצב דעת הקהל, והוא מטיל את האשמה על תנועה עולמית שותפה שבה השתתפו מיליונים במחאות נגד ההכחדה בעזה. מהירות הכתיבה של סטיבנס, שהיה עורך העיתון ירושלים פוסט, ומהירות עריכתו ופרסומו בעיתון ניו יורק טיימס עם המידע המהווה האשמה, היא דבר שמעורר באמת תמיהה ושאלות.

תבנית זו חזרה גם במגזין האטלנטיק, שפרסם מאמר בשם "האינתיפאדה מגיעה לחוף בונדי" מאת כותב דויד פרום, אחד מהתומכים הבולטים בפרויקט ההתנחלות הישראלי, וכותב נאומים לשעבר של הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש. פרום הולך רחוק יותר, כשהוא מגדיר את הסיסמה "מגלובל את האינתיפאדה" כהזמנה ישירה לירי או לפיצוץ אזרחים בערים מערביות גדולות, ומאשים את "הליברלים המערביים עם כוונות טובות" באשמה מודרנית על הטבח. כאן, רצון טוב, והזדהות עם עם הנמצא תחת כיבוש, הופכים לעבירה מוסרית, רק כי העמדות הללו מתחילות לחשוף את האופי הקולוניאלי והאלים של המדינה הישראלית.

נראה כי את הנרטיב הזה לא פוגשות רק עיתונים שמרניים או ליברליים בדרך כלל, אלא הוא מתפרס גם על ה'גרדיאן', המוגדרת ככזו שנמצאת בצד השמאלי של המרכז, שפרסמה באותו יום ניתוח של ג'ייסון ברק, הכותב הקבוע בעיתון Jewish Chronicle המקורי לפוליטיקות הישראליות היסטורית. ברק התבסס על נתונים שהופקו על ידי מוסדות יהודיים, כמו אגודת המאבק בהשמצות (ADL), כדי לדבר על העלייה ב"אנטישמיות" העולמית, מבלי הבחנה ברורה בין תקיפות המבוססות על שנאה דתית כלפי יהודים, לבין מחאות או שיח פוליטי המוקד על ישראל ועל הציונות. הבלבול הזה, שהפך לשכיח, מתעלם מעימות רחב בתוך הקהילות היהודיות עצמן סביב הגדרת אנטישמיות והשימוש בה ככלי לסתום את הפה על ביקורת פוליטית.

הפארדוקס הוא שכוחות חקריים מהימנים, בהם חקירות שפורסמו על ידי Jewish Currents, הטילו ספק בדייקנות הנתונים של ה-ADL, והדגישו כי אחוז גדול מהאירועים המוגדרים "אנטישמיים" נוגע למעשה בביקורת על ישראל או על ציונות. למעשה, גם ה'גרדיאן' עצמה דיווחה בדו"ח קודם על העובדים הנוכחיים והקודמים באגודה על הדאגה שלהם מכיופן התמיכה בישראל בזוכה ליצור נזק לעבודתה הבסיסית במניעת הימין הקיצוני. כמו כן, הארגון Jewish Voice for Peace הטיל ספק באמינות פעילות האגודה.

מנגד, ניתוחים אלה מתעלמים מעובדה בסיסית, שהיא שהיהודים ברחבי העולם מהווים חלק מרכזי מהמאבק לסולידריות עם פלסטין, במיוחד במדינות המערביות. בלונדון בלבד, יהודים בריטים, פרטיים וקבוצות, השתתפו בעשרות הפגנות לאומיות גדולות בעד עזה במהלך השנתיים האחרונות, גם בניו יורק ובערים אחרות, יחד עם הפגנות סטודנטים בדרישה להטיל חרם אקדמי על ישראל, נוכחות שבעיקר לא מקסימה את האור החשמלי בתקשורת, בהשוואה למשטח הנרחב המוענק לקולות היהודיים התומכים בישראל.

אותו שיח חזר גם בעיתונים שמרניים כמו הטיימס והטלגרף, כאשר שר החוץ האוסטרלי לשעבר, אלכסנדר דאונר, כתב מאמר לכל עיתון שבו קישר בין ההתקפה בסידני לבין הסיסמה "מגלובל את האינתיפאדה", והלך רחוק עד כדי לתארה כהזמנה להכחדת היהודים, תוך התעלמות מהמשמעות ההיסטורית והפוליטית של המונח "אינתיפאדה" כהנעה פופולארית נגד הכיבוש, שהחלה בשנת 1987 בהקשר של התנגדות שקטה שנתקל בכיבוש במדיניות דיכוי אכזרית. בינתיים, דאונר פנה לשיח קונספירטיבי, מדבר על "מימון סיני ורוסי" לתנועות המתנגדות לישראל, בהתעלמות ברורה מהעובדה שהשינוי בדעת הקהל המערבית נובע בעיקר ממעשי ישראל עצמה, וממחזות הרצח היומיומיים בעזה וביצוע הטבח הגדול ביותר בילדים בהיסטוריה המודרנית.

כמו כן בעיתון "הסקפקטור", הידוע בתכניו בפטור מרחם עם המפריעים של ישראל המנוגדים לחוק הבינלאומי, שהקדיש מספר מאמרים וניתוחים, והציבה את ההתקפה כתוצאה מ"עלייה באירועי אנטישמיות לאחר השביעי לאוקטובר 2023" וגם כתוצאה מהסיסמה "מגלובל את האינתיפאדה".

והסיסמה "מגלובל את האינתיפאדה" אגב, היא לא הסיסמה המרכזית ששמוע בהפגנות הסולידריות עם פלסטין, שנושאים קבוצות המאמינות בחיוניות עצירה על מה שישראל עושה לפלסטינים ברמה הבינלאומית, ולמנוע שקט על הפרות זכויות האדם והחוק הבינלאומי וההכחדה בעזה.

לסיכום, כיסוי זה חושף תבנית מדיה חוזרת וסימפוניה אחידה בהודעות של הכותבים המקדמים את המחלוקת המונית לשיפור המודעות להכרה במדינות פלסטיניות: ניצול פגיעות קולקטיביות כדי לשטוף את חוסר צודק על גיוס פוליטי רחב, ולהטיל עליו אחריות על מעשים אינדיבידואליים קיצוניים שאינם קשורים לפלסטין או למאבק הפלסטיני העדווני (כפי שקרה לאחר ההתקפה על בית הכנסת בעיר מנצ'סטר), תוך מתן חינם לאלימות מאורגנת של מדינת הכיבוש או של קבוצות המתנחלים מכל תיאור של טרור בשיח שלהם.

הימצאות אנשים שמזוהים עם רעיונות "המדינה האיסלמית" - דאעש (שלא ביצע שום התקפה נגד ישראל בהיסטוריה שלו) וקישורם למאבק הסולידריות עם פלסטין וסיסמת "מגלובל את האינתיפאדה" היא פרופגנדה ישראלית ברורה, וגישה שלא משרתת את האמת ולא מנצחת את הקורבנות של חוף בונדי, ומעבירה את הדיון המוצדק על זכויות הפלסטינים לזירה של האשמות מוסריות ופוליטיות, ברגע עולמי שבו הדרישות לחוט התותחים ובעד הזכויות מתגברות.

ראוי לציין גם שהעמדות של רוב האנליסטים הללו שהובילו את מאמריהם לתקשורת המערבית בשעות הראשונות, מתיישבות עם הכיוונים הפוליטיים של ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, הנדרש לבית המשפט הפלילי הבינלאומי על ביצוע פשעי מלחמה בעזה, שהטיל את האשמה על השלטונות האוסטרליים וקישר בין הטבח הנוראי לבין הכרת אוסטרליה במדינה הפלסטינית, בעוד שראש הממשלה האוסטרלי אנתוני אלבינז השיב על התביעה הזו כי "אין לה בסיס והיא חמורה".

כיצד נוכל להאמין למי שמשתמשים בקורבנות ההתקפה בחוף בונדי התמימים כדי להגן על אלו שביצעו פשעים יומיים נגד עשרות אלפים של פלסטינים?