עזה בין תכנית טראמפ למציאות הישראלית: המתנה קשה לשלב מעורפל

תושבי עזה חיים כיום בשולי שלב פוליטי בלתי שלם; שלב שמניחים שהוא יהיה תחילתה של ארגון מחדש של המציאות בעזה אחרי שנתיים ממלחמת השמדה, אך הוא נראה בפועל נתקע בין התכנית האמריקאית למציאות הכיבוש, בין החלטה בינלאומית עמוסה הבטחות לבין מדיניות ישראלית מתוכננת להכיש אותה לפני שתיוולד. בלב התמונה הזו, עומדים הפלסטינים מול עתיד שפרטיו מצוירים מחוץ לגבולותיהם, בעוד גורלם מונח על שולחן ההבנות הביטחוניות שאינן מתעניינות בעצם קיום שלהם.

מאז שאושרה תכנית טראמפ במועצת הביטחון, התייחסו אליה כפלטפורמה מעברית: פירוק הנשק של הפלגים, נסיגת הצבא מהאזורים המזרחיים, השקת השיקום, והבאת כוח בינלאומי רב-לאומי. אך מה שמתרחש בפועל מתקדם בכיוון הנגדי; ישראל פועלת לייצב את נוכחותה מזרחית לעזה, ולצייר קווי הפרדה בשטח דרך מה שנקרא "הקו הצהוב", ולחלק את עזה לאזורים אדומים וירוקים, בניגוד גמור ללב התכנית האמריקאית. ובכך מדינת הכיבוש משנה את הדינמיקה של האסטרטגיה שלה: שליטה ביטחונית מתמשכת, והשארת עזה במצב של פירוק שימנע ממנה להתרקם לעתיד פוליטי במסגרת הפלסטינית.

הדבר הבולט ביותר כיום הוא ההתעקשות הישראלית על בניית "מציאות אנושית חלופית": ערי מחנות ברפיח, בתי מגורים ניידים, אזורי חיץ בטענה של ארגון חיי האוכלוסייה. אך מאחורי ההנדסה הזו מסתתרת ראייה עמוקה יותר: להרכיב את עזה מחדש דמוגרפית וחברתית, ולהמיר אותה למרחב הנתון לשליטה ביטחונית, חסרת ריבונות, מנוהלת על ידי רשות מנהלית זמנית שאין לה את עצמאות ההחלטה שלה. וזאת מה שמראה רעיון "מועצת השלום" ו"רשות היציבות", המיועדות לנהל את חיי האנשים תחת הנהגה זרה, בעוד השליטה האמיתית נמצאת בידיים של הכיבוש.

אשר לכוח הבינלאומי המובטח, הוא הפך מ"כוח שלום" ל"כוח אכיפה", תפקידו העיקרי - כך ישראל רוצה - הוא לפרק את הנשק של חמאס והפלגים. דבר זה נדחה על ידי מדינות ערב ואסלאם שמפחדות מהכנסת לסכסוך ישיר עם הפלסטינים, או להיראות כשולחנין בדין מהם את כלי הכוח. ולכן הערכות ישראליות מצביעות על כך שהסיכויים להקמת כוח זה הם כמעט אפסיים, וכי השלב השני של התכנית נמצא בסכנת שיתוק מוחלט.

בהסתמך על הניסיון של ישראל עם החלטות בינלאומיות, אין זה נראה כהפסקה חירום, אלא חלק מאסטרטגיה קבועה: לקחת מה שמשרת את האינטרסים שלה מהתכנית האמריקאית, ולשבש מה שמתנגד לה. ישראל תקבל נוכחות של רשות טכנוקרטים באזורים הכפופים לה, אך היא תקשור הכל לשליטתה הביטחונית המוחלטת. אזורים אחרים יישארו באותו ריק שבו היא מנהלת את הגדה המערבית ודרום לבנון: ניהול מרחוק, והתערבות בעת הצורך, תוך שמירה על המשבר פתוח ככל שצריך.

מאידך, קיימת ירידה יחסית בהעניין האמריקאי לאחר העברת ההחלטה, כאילו וושינגטון הסתפקה בהישג פוליטי על הנייר, ומשאירה את מבחן הרצינות לחודש הבא, לפני המעבר לעשייה בתחילת 2026. והפער הזה בין ההחלטה לביצוע מעניק לישראל הזדמנות פז לעצב את המציאות בשטח לפני הגעת כל כוח בינלאומי פוטנציאלי.

במקביל, הרשות הפלסטינית - על פי הדלפות - פועלת לקראת תפקיד חדש דרך "הוועדה הנשיאותית", שתהיה סמכות מקבילה ל"מועצת השלום" בראשות הארגון לשחרור. על אף שמהלך זה אינו מרכזי עבור ישראל כיום, ההבטחות האמריקאיות להעניק לרשות תפקיד באזורים הכפופים לכיבוש - בדומה לדגם של הגדה - נראות מושכות לרשות המנסה לשוב למעמד בעזה. תפקיד זה אולי יהיה מקובל פלסטיני אם יישאל ברגע הנכון.

ועומת זאת, נראה שהניסיונות של המדינות הערביות אינם מצליחים לאכוף כל שינוי מוחשי על התכנית או על קצב היישום שלה. מצרים פועלת באופן פעיל יותר מאחרות, אך עד כה מה שהיא יכולה לעשות הוא להקטין את השפעות השלב המעבר, מבלי יכולת אמיתית לשנות את הכיוונים שנקבעים על ידי וושינגטון ומוכתבים על ידי ישראל בשטח.

עזה כיום אינה נמצאת בשלב מעבר כפי שהיא בשלב "תלוי", שהיא מעוצבת מחדש על חורבות, ומוגדרת מחדש הפלסטינים בה בין קווים ביטחוניים וגבולות פוליטיים שאין להם ההשפעה בהם. ההמתנה הכבדה הזו איננה ריקה פוליטית בלבד, אלא היא משקפת מחדש את הלוגיקה של השליטה: הכיבוש קובע, ארצות הברית מאשרת, הערבים והמוסלמים אינם יכולים להשפיע, והפלסטינים משלמים את המחיר לבד. אלא אם כן תתעורר רצון ויכולת פלסטינית לשבור את המסלול הזה, עתיד עזה ימשיך להיות תלוי ברצון של אחרים, לא ברצונם.