ישראל ואסטרטגיית "השותף הבלתי אפשרי"

מעל לשלושה עשורים, הארגון לשחרור פלסטין נכנס למסלול הפשרה בתקווה להגיע למדינה עצמאית שחיה בשלום לצד ישראל. הארגון מסר concessions עמוקים שלא נתנו אף תנועת שחרור בעבר: הוא הכיר בישראל, וויתר על המאבק המזוין, ביטל סעיפים מרכזיים בחוקה הלאומית שלו, ונכנס לתהליך משא ומתן ארוך למרות האי-סדר בכוחות.

אך ישראל - במקום להתייחס לס concessions הללו כאל בסיס לשותפות פוליטית - ניצלה אותן כדי לפרק את מקורות הכוח הפלסטינים ולהפוך את הרשות הלאומית למנהל אזרחי מוקף, בעוד היא התרחבה בהתנחלות, והשלטון המעברי התנדף והוחלף במצב קבוע של שליטה חד צדדית.

עם הזמן התברר שהבעיה עבור ישראל לא הייתה מעולם בשם הפלג הפלסטיני ולא בדרכו, היא דוחה את חמאס כי היא מתנגדת ודוחה את הארגון לשחרור פלסטין כי היא מתדיינת, וכדבריו של בנימין נתניהו נחשפה האמת בבירור: אין מקום בחזון שלו עבור כל ישות פלסטינית שיש לה ממשלה אמיתית, לא משנה איך היא מופיעה או מי המנהיג שלה.

לאחר מלחמת עזה האחרונה, שיטה זו הופיעה בצורה הברורה ביותר עם "תוכנית טראמפ האחרונה" שהשיקה מסגרת להפסקת האש, שהפכה לאורח חיים אמריקאי לעתיד העזה ו"יום המחר", אך התוכנית בכל שלביה מתעלמת מקיום בעיה פוליטית מהותית: אין אזכור לפתרון שתי המדינות, לא לגבולות המדינה הפלסטינית ולא להכרה בארגון לשחרור פלסטין כנציג חוקי של העם הפלסטיני. התוכנית מציעה הנדסה בטחונית ומנהלית בלבד.
ובכל זאת, מפלסטינים דורשים "נשק" או "להוציא את חמאס מהתמונה", בעוד שאף אחד לא מכיר בזכותם למדינה, איך ניתן לבקש מהם לוותר על כלי הכוח בעוד הזכות הזו עצמה אינה מוכרת?

בעוד שהעולם היה עסוק בהריסת עזה והרס תושביה, הגדה המערבית חוותה האצה חסרת תקדים בהתנחלות ובאלימות שיטתית מצד קבוצות המתנחלים, ורכישת אדמות בקצב שאי אפשר להפריד מהפרויקט הפוליטי העמוק יותר: ריקון הארץ מבעליה לאט לאט וסגירת הדלת בפני המדינה הפלסטינית באופן סופי.

אך מה שאIsrael ועם זאת ארצות הברית צריכות להבין הוא שהמדיניות הקיימת - מהכחשת ההכרת הפלסטינית, חידוש הרשות, והשארת עזה הרוסה ללא אופק - לא מייצרת יציבות אלא הופכת את הסכסוך למעגל הרחב יותר של הגיאוגרפיה הפלסטינית ופותחת אפשרויות שאף כוח אינו יכול לשלוט בהן.

כי ההתקפות הגדולות בהיסטוריה לא יצאו תמיד ממקור אחד ולא נתפסות בגיאוגרפיה מסוימת, וכאשר הארץ הכבושה היא פלסטין וכאשר ירושלים ומסגד אל-אקצא שלה - הראשונה בשני הכיוונים והשלישית בשני המקומות - הן חלק מאמונה של יותר ממיליארד מוסלמים, אז כל התפרצות של הסכסוך לא תישאר כלואה בתוך גבולות עזה או הגדה, אלא תימשך רחוק בכל רגע ממקום ערבי ואיסלאמי שנמשך מהמזרח ועד המערב ומבתים מוסלמים ובמקיפים של חופשי העולם באירופה ועד אמריקה וסין.

ואם השביעי באוקטובר יצא מעזה, אין שום דבר שמבטיח - אם תימשך חידושה של האופק הפוליטי ובזות לתחומים - שלאבא תפרוץ מתחים או פעולות מאזורים אחרים באזור, אם מהגבולות הצפוניים או המזרחיים של פלסטין או אפילו מאזור רחב יותר של העולם האיסלאמי שעוסקת בנושא כמו חלק אינטגרלי מהזהות הדתית והפוליטית שלה.

זו לא תחזית ביטחונית אלא קריאה ריאלית לכך מה משמעות הצטברות העמדה ונסיעת הדרך הדיפלומטית ואי ההתנגדות את התחושות של מיליארד מוסלמים שמביטים על ירושלים והמסגד אל-אקצא כחלק מאמונתם, לא "בעיה חיצונית".

לכן, הזלזול של ישראל בעובדה הזו והתעלמותה מעומק הקישור הרוחני וההיסטורי של הערבים והמוסלמים לפלסטין מציב אותה בפני איום שאינו קשור בפעולה ישירה אלא בהחלטות המדיניות שהיא יוצרת: מדינה שמתנהגת כאילו היא יכולה לחיות מעל ארץ קדושה ממיליארד אנשים מבלי לכבד אותם, בזמן שהיא מנסה למחוק את העם שחי על האדמה הזו, וזו מתכון לסכסוך אינסופי ולא לביטחון קבוע.

מעשית אסטרטגית טהורה, יש לומר בבירור למקבלי ההחלטות בתל אביב ובוושינגטון:
המדינה שמתכחשת לקיום העם שהיא שולטת עליו מתכחשת להצדקה המוסרית והפוליטית לקיומה.

והניסיון למנוע את הפלסטינים - פוליטית או דמוגרפית - לא מביא ביטחון לישראל אלא לבודדה ואיומי מעמד שלה ופגיעת הלגיטימציה שלה מול העולם.

זו לא دعوة ولا امنيات عاطفية بل حقيقة מתמשכת בהיסטוריה:
אין שום דבר שיכול ליצור יציבות כמו פעולה כאילו מחיקת האחר היא ההתחייבות להישרדותו.

ולכן, ההכרה במדינה פלסטינית עצמאית איננה מתנה לפלסטינים אלא תנאי להמשך קיומה של ישראל עצמה.

ואם ארצות הברית באמת מתעניינת בביטחון ישראל, המשימה איננה להגן על ישראל מפלסטינים אלא להגן על ישראל מעצמה, מקיצוניות שלה ומהאשליה שניתן לבססה על הכחשה של זכותם או השמדה שלהם.

כי ההכרה בזכות היא הדרך לביטחון ואי הכרה היא הדרך לאיום קיומי גובר מבחינה פוליטית, מוסרית ואסטרטגית.

אם ישראל לא תבין היום שסיום הכיבוש והענקת מדינה לפלסטינים היא אינטרס קרדינלי שלה לפני שיהיה זכות פלסטינית אז השאלה העתידית לא תהיה רק: "לאן ילכו הפלסטינים?"
אלא: "איפה תלך ישראל בעולם שכבר לא מקבל את קיום מדינה שמתנהגת מחוץ לחוק, לזכויות ולמצפון האנושית?".