ביקורת עצמית גם אם היא קשה

מעל למאה שנה, העם הפלסטיני נאבק בכל האמצעים להגן על אדמתו מול התנועה הציונית וכוחות הקולוניאליזם המערבי, החל מבריטניה ועד ארצות הברית, ובצל תסכול מערכות ערביות ואף שיתוף פעולה של חלקן עם הכיבוש. ניתן לומר שהתנועה לשחרור הלאומי הפלסטינית היא מהפכות השחרור הארוכות בתולדות האנושות. נכון שהפלסטינים לא הצליחו לשחרר את מולדתם לא באמצעות התנגדות מזוינת ולא באמצעות הסדר פוליטי, ונכון גם שהחלוקות הפוליטיות עדיין משפיעות לרעה על האחדות של העם והמערכת הפוליטית. כמו כן, אנחנו לא שוכחים את מלחמת השמד והטיהור האתני בעזה ואת מה שמתרחש ביהודה ושומרון, מלחמה לא מוכרזת שיש בה לא פחות סכנה ממה שקורה בעזה, אך למרות זאת, העם הפלסטיני לא נכנע ולא הרים את הדגל הלבן, אלא צדקתו של עניינו הולכת ותופסת מקום הולך וגובר בעולם והמשבר של ישראל ביחסיה הבינלאומיים הולך ומתברר, יחד עם שקריה של הגרסה שלה שהשלה את העולם במשך מאה שנה.

נוכחות זו והעמידה האגדית של העם הפלסטיני, גם אם היא מחוברת בכאב, סבל, גלות, רעב וחורבן כפי שמתרחש בעזה, שנתונה באמרתו של הנשיא המנוח אבו עמר (העם הפלסטיני כציפור הפניקס קם תמיד ממתחת לאפר), היא קודם כל בשל צדקת העניין הפלסטיני ואמונת העולם בכך. היא גם נובעת מדחיית העולם את המעשים הציוניים שעברו את מה שעשתה הנאציזם ביהודים, כמו גם מהחזקת העם באדמתו ותמיכת חופשיי העולם בו ברמת העמים והממשלות הערביות, האסלאמיות והזרים.

ובכנות רבה, נקודת החולשה העיקרית במצב הפלסטיני הנוכחי היא מצב הפילוג, חולשת המערכת הפוליטית, חוסר האונים ולעיתים השחיתות בשכבה הפוליטית ובמפלגות. עד כה, לא הצליחו השכבה והמפלגות הללו לנצל את השינויים בדעת הקהל העולמית, שלא הגיעו כתוצאה מהמאמצים הפוליטיים שלהן ולא כתוצאה מהמעשים של ההתנגדות המזוינת, אלא כתוצאה מהתמונות של מוות, רעב, מחלה וחורבן של אזרחים בעזה ובמיוחד של ילדים ונשים. זה גם נובע מהתגלות שקר הגרסה הציונית, ובמיוחד בעבור הדור הצעיר במערב, שהיפה ממנו הטרור והפשעים הישראליים, ודחיית ישראל את החוקיות הבינלאומית ואת החוק הבינלאומי וכל מה שלמדו על זכויות האדם, הצדק האנושי והדמוקרטיה וכו'.

לכל זאת, על מנת שנחתוך את הדרך לפעולות המתרקמות אמריקנית וישראלית של ניסיונות לנקות את העניין הפלסטיני באמצעות היוזמה של טראמפ, יש לשנות את השכבה הפוליטית והמערכת הפוליטית הפלסטינית, וכניסת השינוי היא מימוש של ביקורת מקסימלית בלי מחמאות או חישובים אישיים.

כמעט כל העולם הסכים לדחות את מדינת הישות הציונית ולראות בה מדינה סוררת העושה פשעים של רדיפות והכובשת את אדמות העם הפלסטיני. כמו כן, מדינות רבות העבירו ביקורת על תנועת חמאס, ואנחנו גם ביקרנו אותה ועדיין מחויבים ומאמינים בכל מילה שכתבנו. ולא הייתה הביקורת שלנו עליה משום שהיא תנועת התנגדות, כי ההתנגדות היא זכות לגיטימית לכל עם הנתון לכיבוש. העם הפלסטיני וכל פלסטין נתונים לכיבוש אפילו ההכרת במדינת פלסטין היא הכרה במדינה תחת כיבוש, ויבוא יום בו נצטרך באסטרטגיה להתנגדות הכיבוש, שהיא התנגדות מתמשכת במשך מאה שנה. לפיכך, ביקורתנו על תנועת חמאס נוגעת לאידיאולוגיה שלה, לרקע האחים המוסלמים שלה, לבריתות שלה ולמה שהיא עשתה להנהגה ולדרך שבה היא מבצעת את ההתנגדות, ולרכך את עמדותיה למרות האסונות שפורצים מיהם הפלסטינים בעזה. כמו כן, קראנו להכריז עליה כקבוצה חורגת מהחוק הפלסטיני וכו'.

אך מה לגבי הצד הלאומי הרשמי שאמור להיות המייצג החוקי והיחיד של העם, ועליו יש להמר כדי להציל מה שאפשר להציל ולהחזיר את המסלול הלאומי למסלולו הנכון?

נראה שהצד הזה (הלאומני) מצא מנוח במצבים הבינלאומיים המתנגדים לישראל ולפשעים שלה, ובהכרות הבינלאומיות במדינת פלסטין כשוזה תחת כיבוש, כמו גם במשבר תנועת חמאס והגעת דרכה בהתנגדות המזוינת אל דרך חסומה, וגם במגוון הביקורות שהיא נתונה להם, ובבקשות ממנה לצאת מהנוף הפוליטי. הם האמינו כי נסיגה זו במתנגדיה מעידה על כך שהיא צודקת ואינה זקוקה לחזור לעיין בדרכים ובמדיניות שלה. אפילו היא לא מקשיבה לבני תנועת הפתח שנשמעו קולותיהם וכבר יבש דם ניירותיהם כשהם דורשים ליישר את מסלול תנועת הפתח והארגון. מה שהוביל רבים מבני התנועה לצאת ממנה וגם לצאת מהחיים הפוליטיים בכלל, בנוסף לכאלה שהופרדו או הועברו לגמלאות מוקדמות.

עם הזמן, מתברר לי מה שחשתי וכתבתי עליו פעמים רבות, והוא שהתקלה במערכת הפוליטית אינה טמונה רק בחלוקה בין הפתח לחמאס, ולא בין המפלגות והארגונים אלא גם בשכבה הפוליטית בארגון שחרור פלסטין ובשלטון.

שכבת פוליטית זו מורכבת מרוב חברי הוועדות המבצעות והמרכזיות וראשי הממשלות במוסדות הציבוריים למחצה ובעיקר הכלכליים והתקשורתיים, ועוזרי הנשיא.

כל אחד מאלו רואה את עצמו כמנהיג ודמות גדולה שאינה מקשיבה ולא מכבדת אלא את עצמה, ואין סמכות השואבת ממנה, והם בקושי מקבלים את העליונות של סמכות הנשיא אבו מאזן, לא מתוך אמונה בשיטת השלטון ובפרויקט הפוליטי שלו, אלא מתוך פחד על האינטרסים שלהם.

הקשר הלאומי והדאגה לאינטרס הלאומי הציבורי הינם הנוכחים פחות במה שמחבר ביניהם, ומה שמחבר ביניהם יותר הוא שמירה על האינטרס האישי ומה שהם נהנים מההטבות, והם מאוחדים רק מול מי שמאיים על האינטרסים האישיים שלהם, ולא מול הכיבוש.