העשור לרצח רבין: שלב "ולא שלום לעולם"

בימים אלו חל מלאת 30 שנה לרצח ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין (4 בנובמבר 1995). וכפי שאישר סופר השורות הללו פעמים רבות, מזה שנים רבות הקול החזק ביותר במהלך זיכרון זה כבר לא שייך לאלה שטוענים כי רצח זה גרם גם להריגת השלום עם הפלסטינים, משום שהאדם הזה ראה בהם, קודם כל ובמיוחד, והכף נוטה לטובת קולות המאמינים, בין היתר, שהוא לא היה בכלל איש שלום, ושה"סכמת אוסלו" עם منظمة השחרור הפלסטינית מכוונת בעיקר לדחוף את האינטרסים הביטחוניים האזוריים של ישראל, ובעניין זה כדי להדגיש, נחשבים יורשיו של רבין מראשי הממשלה במדינת הכיבוש, ובעיקר בנימין נתניהו, כממשיכים לדרכו. והערכה זו אינה מוגבלת ליריביו הפוליטיים של רבין, אלא כוללת גם חלק מהקרובים ביותר שהיו בסביבתו, במיוחד מקרב היועצים.

בנוסף להערכה זו, היה בבקשה חיזוק לשתי סוגיות: הראשונה, כי רבין כאשר אימץ את מסלול אוסלו היה לו תכנית אסטרטגית שמטרתה לשמור על ביטחון ישראל "מדינה יהודית" ו"עם גבולות ניתנים להגנה", ללא אסטרטגיה הנוגעת לשלום, והוא ראה ביאסר ערפאת שותף לדיכוי המאבק הפלסטיני וחמאס, ובמובן מסוים הוא האמין שהוא יסכים בעתיד לוותר על ירושלים, וזכות השיבה לפליטים וקווי 1967 והישובים ב"הגושים הגדולים", אחרת "הוא יישאר שליט של רמאללה בלבד!".

השנייה, כי רבין היה הראשון שחזה מה שכונה "הסכנה האיראנית", המתבטאת בניסיון של טהרן להשיג יכולת גרעינית ומנהיגות אזורית. לאור זאת, הוא ראה צורך לחתום על הסכמות נורמליזציה עם עוד מדינות עימות בעקבות הסכמת השלום עם מצרים שנחתמה בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, ועם מה שמכונה "מדינות העקיפה השנייה", בהתאם לדוקטרינת דוד בן גוריון, בצל התפתחויות עולמיות חסרות תקדים, המובילות ביותר היא התמוטטות ברית המועצות לשעבר. ואכן, אלה המאמינים בתכונה זו מציינים כי רבין היה מודע בכך שבסתר ליבו, כאלו הסכמות לא ניתן להגיע אליהם אלא לאחר הליך הפיתרון עם הפלסטינים, וכך אכן קרה, כאשר מהסכמות אוסלו נחתמה הסכמת השלום עם ירדן, ותחילת המגעים הישראלים-סורים. בהקשר הזה, מדגישים אלו שאילו רבין היה עדיין חי, הוא היה מהתומכים הנחרצים של "הסכמות אברהם", למרות שהן לא נחתמו לפי המסלול אותו כינו "פלסטין קודם", כהערה מובהקת לשינויים הדרמטיים שקרו בעמדה הרשמית הערבית עצמה.

הערכה זו כרוכה גם מה שהציב רבין בעמדות ובגישות בנוגע לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, הוא ציפה להגיע לשלום עם הפלסטינים בהתאם לתנאים הישראליים, והוא הלך כביכול בעקבות הסיסמה "שלום עכשיו", ואף ניתן לומר שהסיסמה הזו הגיעה לשיאה במהלך כהונתו לאחר שהועלתה לראשונה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. מאז, עברה הסיסמה הזו בין שלושה מודלים, שכל אחד מהם מתבסס על ניתוח שונה של המצב במזרח התיכון, ומסתמכת על הנחות יסוד מיוחדות לה כלפי מה שניתן ומה שלא ניתן לעשות על מנת לשנות את מציאות החיים במדינה. מודל "שלום עכשיו" החל להסתיים עם פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בשנת 2000. המודל השני הוא "שלום מאוחר יותר", שהשתרש במידה רבה בשנת 2003, כאשר ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, הכריז על מה שכונה "תכנית ההיפרדות" מעזה, ומקצת מחלקי יהודה ושומרון, והסתיים עם עליית נתניהו לשלטון בשנת 2009. המודל השלישי הוא "לא שלום לעולם", והחל באותה שנה, והוא עדין המסגרת המחשבתית השלטת בפוליטיקה הישראלית.