ערפאת, אבו מאזן.. מה בין המנהיג לנשיא?!

לכל תקופה מדינה ואנשים, ולכל אנשים חצר ומסביב המותאמים למצב הקיים, ואדם אינו נולד מנהיג אלא לוקח את מנהיגותו ממצביו, וההיסטוריה אינה סולחת אף פעם, עברו עשרים ואחד שנה מאז מותו של המנהיג הנצחי השהיד יאסר ערפאת (אבו עמר) إثر مرض קשה - כנראה נגרם - ואחריו תפס הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) את נשיאות הרשות הפלסטינית והנהגת הארגון לשחרור פלסטין ותנועת פתח, ועדיין הספינה הפלסטינית אובדת שטה בים סוער, הולמת על ידי גלי רעמים, המרחקים אותה בכח ממינה הלגיטימי.

אבל, למה העם הפלסטיני עדיין מתגאה במנהיג יאסר ערפאת, במיוחד בני תנועת פתח,

ובכל בחירות ממהרים הפתחים להרכיב רשימות נושאות את הסמל "בלוק השהיד יאסר ערפאת" בעוד שאין בהן שום התייחסות לנשיא מחמוד עבאס?! למרות ששני הנשיאים הם מההנהגה ההיסטורית של המאבק הפלסטיני ומהמוסדות של תנועת פתח וארגון השחרור הפלסטיני, וגם הנשיא אבו מאזן נחשב לאחד מהמנהיגים ההיסטוריים מהדור הראשון!!

דמותו של יאסר ערפאת בכובעו שסימל את מפת פלסטין ובגדיו הצבאיים שלא נראה מבלי, נחרתה בזיכרון כל פלסטיני, בעקבות תפקידו כסמל למאבק הלאומי הפלסטיני וכמניע המהפכה הפלסטינית שהעוררה את המודעות הלאומית של הפלסטינים, וכמנהיג היסטורי, הוא היה סמל להתנגדות ומגן לה, וסמל למאבק להשגת המטרות שלמענן יצאה המהפכה, שלתיאור מה אותה כ"מהפכת הבלתי אפשרי", ולולא היא הייתה נשארת הבעיה הפלסטינית רק בעיית פליטים, מטרות לגיטימיות שלמענן עמל יאסר ערפאת קשה להשיגן, כמו: הכרזת העצמאות והגשמת תקוות העם לבנות את מדינתו העצמאית ובירתה ירושלים הקדושה, כמו כן, אבו עמר התבלט באמרותיו ההשראתיות שהלהיבו והשרישו דורות, כמו: " הניצחון עומד והבוקר עומד" ויעלה שדפון מן שדפוננו ופרח ממטפחותינו דגל פלסטין על המינרטים של ירושלים וכנסיות ירושלים, רוצה מי שרוצה וסימפתי את זה לשתות מים מעזה, ולירושלים פונים השהידים במיליונים", ושאר הסיסמאות שעדיין מהדהדות על שפת הפלסטינים ונשארות בזיכרון הפלסטיני, למרות שיש רבים שהתווכחו עליו אך הם לא התווכחו עליו אף פעם גם עוצמת המתנגדים שלו הסכימו עליו כאות למאבק לשחרור פלסטין!! יאסר ערפאת היה הפרק

הארוך ביותר בסיפור הפלסטיני בכל פרטיו, הוא הקדיש את חייו למען עמו וזכויותיו הצודקות, פגע וטעה, אבל טעויותיו נסקו לאור סמלו שעוד לא הגיע ולא יגיע אליו אף אחד לאחריו, הוא התמקצע בטקטיקות פוליטיות וצבאיות, משתמש בכל השיטות וההיקפים על האמיתויות כסגנון "ביצה ואבן" כדי לברוח מלחצים שונים שהסוגם הציבו עליו כדי להגביל את שאיפותיו וכלא אותן, לפעמים הוא פעל להיווצרות כעס הנאבק עם רגשות לפעמים כדי לרסן את מי שניסה לעמוד בדרכו אך מבלי לחשוף אותו לנזק, כי הוא היה דיקטטור דמוקרטי, אך תמיד דאג לאחדות הלאומית ואיגד את כל הפלסטינים, ועשה כל מה שביכולתו להעביר את החלטותיו בהתייעצות, נכנע לפעמים לסערות אך מבלי ליפול, וניצל כל הזדמנות שהופיעה כדי להתרומם מחדש ולהמשיך בעקבותיו המנחלים של קוצים ומוקשים.
הפלסטינים לא ראו בו רק נשיא, אלא כאב ששולח כולם בצל שלו, הוא התערב

בעוד פרטים מקסימליים של החיים היומיים, ותמיד היה קשור בבעיות עמו, מהקטן ועד הגדול, סצנות רבות שסיכמו את גבורתו ואת אנושיותו, סצנות שהכילו מסרים שונים, החשובים בהם הם ש dignität אמיתית נמשכת מידיים ורגליים של הלוחמים התשעים והשבויים שלא התמהמה אבו עמר בביתם, וזה מה שהרשים אותו וגרם לו להתעלות במדרגה ויוקרה בתוך עמיו.

הוא נאלץ להמשיך בדרך לשלום ממסגרות אוסלו, למרות שהן פגעו בזכויות הפלסטיניות, בעקבות לחצים קשים וסכמות ששמרו על הדלתות בפניו, אך זה היה מצב טקטי כדי לשים את רגלו על הקרקע הפלסטינית ולחדש את הסידורים ולשוב לניהול המאבק הפלסטיני מחדש للوصول למטרות וחלומות העם שלו, הוא אחז בנשק ביד אחת ובענף זית ביד השנייה, אך ספינתיו שטו נגד הרוחות שחלם עליהן מסיבות רבות שברובה היו תוצאות קשרים שהשתתפו בה קרובים לפני רחוקים, וסיים אבו עמר את חייו במילים שציירו את שלב שאחריו כשאמר: "אני אבוא כבול או בורח או מת, לא אני אומר להם שהיד, שהיד, שהיד...".

ובלא ספק, שהיעדר המנהיג יאסר ערפאת, והמקום עליו נשיא מחמוד עבאס הניח, השאיר השפעה שלילית ברורה על העם הפלסטיני ובמיוחד על תנועת פתח, במיוחד, על רקע המבנה המנהיגותי של התנועה, בעיקר שהנשיא מחמוד עבאס שלא לבש אף פעם את המדים הצבאיים, אלא את החליפה "הצרפתית" ועניבי הטקסים, והלכו באותה אסטרטגיה הערפתית אלא בטקטיקה ואופן שונים לגמרי, הנשיא אבו מאזן היה יותר ברור וכנה והתרחק מהערפל שסבב את המדיניות של יאסר ערפאת, אלא החזיק את כל החוטים בידו והטיל את ההחלטה הפתחתית והלאומית מבלי לפנות לייעוץ זה לזה, והקיף את עצמו בחצר ובחלון מאותן האמונות, והנפיק את ההחלטות אפילו גורליות, יוצא מתוך הבנתו של העניינים שהוא הצודק, והמהלכים מול עמדות ערביות ומערביות שמתוארות בהשגת ולחימה בשחיתות, שמהטרתו לרע ולהזיק לעם הפלסטיני באשר הוא, ולהשים את מי שמתנגד לו בדרכו, עד כדי מניעתו מהזכויות והטלת עונש עליו, ולקח את עצמו ואת הבעיה כולה במסלול אוסלו בלבד, אותו דרך שהרסה הכיבוש על מדיניותו, בלי שיש שום הנעה טקטית כאן או שם שתגרום הפסדים בשורות " האויב " , שיכולים להכריחו לשוב לדרך הנכונה, מבטלת את רעיון ההתנגדות החמושה סופית מהאמונה הפלסטינית ועדה על התעקשותו לירות מכולם, המציעה את האפשרות של ההתנגדות הפוליטית השקטה שהכיבוש ניצל אותה באופן טוב ביותר ונהג ברדיפה אכזרית ובלע עוד ועוד מן האדמה ופגע בעצמם של עם הפלסטיני, אפילו האזור הכפוף לשליטת פלסטין המוחלטת לא ניצלה מהרדיפה שלו וקבוצות המתנחלים הקיצוניים שעלו ממנדט הכיבוש הרשמי לנהוג ביותר פעולות תוקפניות כנגד הפלסטינים, וזה שעורר השפעה שלילית על החיים הפלסטיניים בכל מישור פוליטי וכלכלי ומעשי וחברתי, והוא אף פעם לא התייחס לעם הפלסטיני המתלונן והממאן את מדיניותו, אלא רק לכמה מועמדים המועילים, בעוד רוב הציבור העדיף לחתור ולהתרחק מהנוף.
תקופת נשיאות הנשיא מחמוד עבאס נפתחה בפיצול בין האזור הפלסטיני בין רצועת עזה והגדה המערבית, והשתלטות תנועת חמאס על רצועת עזה לחלוטין, וישנם מי שפעל להשורש את הנשיא אבו מאזן את האחריות על הפיצול הזה לרצונו שלא להילחם מתוך D שלידתו אחרת דם פלסטיני, מה שגרם לו לנקוט צעדים עונשיים נגד האזור שפגעו באזרחים הרגילים, וכל מאמצי האחדות בין שני צידי האומה נכשלו, וזה גרם למבט ערבי ובין לאומי לבעיה הפלסטינית, ונפילה במעמדה בעדיפות הערבית והבינלאומית, אפילו לפני השביעי באוקטובר 2023, וזה שבו טמון טיפי רבות על כוונתו להמשיך בפיצול ולפצות מדיניות זו שנצמד אליה הנשיא אבו מאזן.

על אף שחלפו עשרים ואחד שנה מאז מותו, עדיין המנהיג יאסר ערפאת הוא הדמות המשפיעה הראשונה בחיים הפלסטיניים, וסמל שמסביב לו מתאגדים רבים, ורואים בו דוגמת לאחדות הלאומית, המאבק והתנגדות הכיבוש ואי הכניעה לסחיטות, בעוד שהמאמצים הם בעד דמות הנשיא מחמוד עבאס ומדיניותו שנחשבת לרבים כי היא תרמה לפירוק האחדות הלאומית וקרעה את השורות הפלסטיניות וחיזקה את אכזריות הכיבוש, ומכאן מגיע השיר המזוהה הפלסטיני עם המנהיג יאסר ערפאת והזכרתו בכל מדעי בחירות והתרחקות מהזכרת הנשיא מחمود עבאס.