לקראת חזון לאומי שהופך את "ההפסקת אש" לסיום הכיבוש

ההסכם להפסקת הלחימה שארגנה ממשלת טראמפ אינו סוף לטרגדיה בעזה, אלא תחילתה של תקופה מורכבת ומרגישה יותר, בה מתנגשות האינטרסים של כוחות אזוריים ובינלאומיים, בעוד ישראל מנסה לקבע מציאות פוליטית וביטחונית חדשה המבטיחה את המשך שליטתה دون שהיא תישא בנטל הכיבוש. במרכז התמונה הזו עולה השאלה המרכזית: מה יכולים הפלסטינים לעשות, ובאיזה חזון, כדי לעצור את התוכניות הקולוניאליות והבריוניות של ישראל, וכמו כן לנסות לפרוץ את חומת העמדה הבינלאומית, במיוחד כדי להגן על האחדות הלאומית ולמנוע מתל אביב להמשיך בפיצולה?

ישראל: חיזוק ההגמוניה הביטחונית וקיבוע ההפרדה

ממשלת המלחמה הישראלית מתייחסת להפסקת הלחימה כהזדמנות לחזק מה שהיא לא הצליחה להשיג צבאית באמצעות אכיפת משוואת "שקט בתמורה לביטחון ישראל", כשהיא שואפת להפוך את עזה ישות מבודדת מהישות הלאומית, ואחראית על ההגמוניה הביטחונית, וכפופה לאג'נדה שלה בהגנה, מחסה, שיקום וגורל לאומי. במקביל היא ממשיכה לדחוק את הרשות הפלסטינית לתפקיד מנהלי שולי בשטחים, ומעמיקה את ההפרדה הגיאוגרפית והפוליטית בין הרצועה לשטחי הגדה, כולל מזרח ירושלים. מטרת ישראל המוצהרת והממשית היא לכפות פיקוח ביטחוני קבוע, תחת כיסוי בינלאומי או אזורי, עם המשך ההתנחלות ומדיניות הסיפוח, ובכך להבטיח את קבורת רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית וזכות השיבה בהתאם להחלטה 194 וליוזמת השלום הערבית.

בעוד חמאס מקבלת את האפשרות לצאת מהשלטון, היא שואפת למנוע את ביטול תפקידה, והיא מודעת לגבולותיו לאחר המלחמה. היא מוכנה לקבל סידורים המאפשרים את נסיגתה מהשלטון הפומבי בתמורה לשמירה על תפקיד לא ישיר בניהול הרצועה. ייתכן שהיא תשאף לשמור על נשקיה כסמל לכבוד ולמעמד הלאומי. גישה זו אינה בת קיימא ללא הסכם לאומי כולל המגדיר מחדש את התפקיד הביטחוני והפוליטי של הנשק. חמאס עשתה טוב כאשר העבירה את הנושאים בעל אופי לאומי לצורך עיצוב עמדה לאומית כוללת סביבם, אך האם עיצוב עמדה כזו בלבד מבלי להסכים על מסגרת לאומית ביצועית שמציבה את ההחלטה הלאומית במסגרת מוסדית מאוחדת יכולה להפוך את הצד הפלסטיני לשחקן משפיע ויכול להגן על ידיעה זו ולפעול ליישומה? והאם ועדה של מומחים עם תפקידים וסמכויות מוגבלות יכולה לעשות זאת? אין צורך להדגיש את הדרישות למניעת הפרדות, רכישות והדרה. יש צורך לשחרר את החברה מהשיקולים המפלגתיים הצרים המהווים מכשול לעתיד העניין, תוך הכרה בנכ sacrifices של כולם במסע המאבק הלאומי, ובמה שהעם הפלסטיני שילם ממנו מחיר יקר במהלך מסע זה.

שובו של הרשות לעזה דורש הסכמה 

הרשות הפלסטינית עומדת בפני מבחן קיומי; היא אינה יכולה לשוב לתפקידה ברצועת עזה מבלי הסכמה לאומית כוללת, ולהליכי חקיקה שמסוגלים לנהל את השלב הבא ולהכשיל את התוכניות הישראליות. מה שנדרש הוא עיצוב פרויקט לאומי מאוחד שמתבסס על אחדות ההחלטה והמוסדות כפי שנקבע בהכרזה על הסכמה הלאומית בבייג'ינג, ופותח את הדרך להחזרת האמון פנימית ובינלאומית כהכנה לעריכת בחירות כלליות ומקיפות במסגרת זמן מוסכמת, וגיוס תמיכה בינלאומית כאמצעי לממש את הזכות לקבוע את גורלו.

מתווכים: תפקידים מוגבלים ללא הסכמה פלסטינית 

המתווכים פועלים כדי להבטיח את המחויבות להכרזה על סיום הלחימה, אך יכולתם של אלה להבטיח את היישום מוגבלת ללא כיסוי בינלאומי ומנגנון פיקוח מחייב, והחשוב מכל ללא עמדה לאומית מאוחדת שסט תיעוד בישיבות הממשלה ולבצע את התכנון בצורה המובנת.

וושינגטון: הטיית עמדות קבועה וחריגה אפשרית

המנהל האמריקני, בראשות טראמפ, לא מסתיר את הטייתו כלפי ישראל ומתייחס לעניין הפלסטיני כבעיה ביטחונית. אך הוא מודע לכך שהמשכיות הסכסוך מאיימת על היציבות האזורית ועל האינטרסים שלו. הבעיה הפלסטינית יושבת על לשון האינטרס ולא הקיפוח: יש לנסח הצעה מעשית המקשרת בין היציבות האזורית לפתרון פוליטי כולל. מה שנדרש הוא לאחד את השיח הלאומי ולשלבו במשוואות דעת הקהל האמריקאית דרך הקונגרס ומוקדי ההחלטה והתקשורת.

אירופה: זירה חיונית לשותפות 

אירופה נחשבת לזירה החיונית ביותר לפעולה הפלסטינית. ההזדהות הציבורית אינה רק עניין מוסרי, אלא מתחילה להיווצר לעמדות פוליטיות אצל חלק מהממשלות והפרלמנטים. ההימור הוא להפוך את המימון והשיקום לכלים של לחץ פוליטי, ולחבר את התמיכה האירופית בתנאי של סיום הכיבוש, הפסקת ההתנחלות והכרה במדינת פלסטין. השיח המשפטי והחוקי הוא מפתח הדיפלומטיה הפלסטינית ברמות הרשמית והעממית, וגם כולל הפעלת לחץ אירופי על וושינגטון בהקשר של האינטרסים המשתנים ביניהם.

העמדה הערבית ועתיד הנורמליזציה

המלחמה חשפה את חוסר תכלית הרעיון "נורמליזציה בתמורה ליציבות". כל מסלול ערבי כלפי ישראל שאין הוא מבוסס על התחייבות ברורה ליוזמת השלום הערבית ולמרכזיות סיום הכיבוש, יקדיש את ההגמוניה הישראלית ויפגע בהזדמנויות לשלום. לכן יש צורך בעמדה ערבית קבוצתית שמגדירה מחדש את היוזמה כאמצעי לחץ, ומביאה לכך שכל התקדמות במערכות יחסים תהיה מותנית בנסיגה ברורה ולוח זמנים לסיום הכיבוש, והפעלת מנגנון ערבי–אירופי לפיקוח על כל הסכמים שלאחר מכן.

מה דרוש באופן לאומי?

ראשית: בניית מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס ההסכמה הלאומית הכוללת בהתאם להצהרה בבייגינג, והאצת הקמת ממשלת אחדות לאומית על פי חזון אחדות המולדת ומוסדות העם הפלסטיני, ומועצה לאומית הסכמית המגדירה את הייחוד הביטחוני והפוליטי ומחדשת את תפקידי המאבק במסגרת ההחלטה האחידה.

שנית: הפעלת מסלול אחריות בינלאומית דרך בית המשפט הפלילי ובית המשפט הבינלאומי, עם קמפיין זכויות והפקה מאורגנת המחברת בין פשעי המלחמה בעזה לצורך בסיום הכיבוש בשטחי הגדה.
שלישית: חיזוק השותפות עם כוחות הסולידריות הבינלאומיים כדי להפוך את העזרה הציבורית ללחץ פוליטי ומוסדי מתמשך על הממשלות המערביות.

הבטחות למניעת חזרה על התוקפנות

העדיפות היא לספק הבטחות מעשיות שיכללו: פיקוח בינלאומי מתמיד על הפסקת האש וההפרות עם דוחות ציבוריים מחייבים; הקמת כוח הגנה אזרחית רב-צדדית בפיקוח אוניברסלי או שותפות ערבית–אירופית; וחיבור כל שיתוף פעולה בינלאומי עם ישראל להתחייבותה לחוק הבינלאומי ולהפסיק את פעולות הכיבוש.

הפיכת הסולידריות לרצון בינלאומי

המלחמה הוכיחה כי הפלסטינים, למרות ההרס, מחזיקים ביוזמה המוסרית. יש להפוך את הלגיטימציה הזו לרעיון פוליטי שפונה לוושינגטון בשפת האינטרס, ובריסל בשפת החוק והצדק, ולערבים בשפת המחויבות הקבוצתית, ולעם בשפת השותפות והכבוד. רק כאשר תתאגד הפעולה הלאומית והפוליטיקה תתנהל ברוח האינטרסים העליונים, ניתן יהפוך את ההכרזה בשארם א-שייח' להפסקת הלחימה לדרך המובילה לחירות ולמדינה, ולא הפסקה לפני סיבוב נוסף של דם.