חמאס טעתה בחישוביה וכך גם ישראל!

השאלה שעלתה מאז השביעי באוקטובר 2023: האם חמאס טעתה בחישוביה? האם לא ידעה מה יקרה?

בטלוויזיה ערבית אחת, שאלה המנחה את מוסא אבו מרזוק, מנהיג בחמאס: "האם חמאס חשבה שהיא תשחרר את פלסטין?"
השאלה הכעיסה את אבו מרזוק, ולכן הוא עזב את הראיון. כמובן, השאלה מעוררת התנגדות, כי כל ילד יודע ששחרור פלסטין לא מתבצע ב-1400 לוחמים, ולא אפילו במאה אלף לוחמים, במאזני הכוחות שכולם מודעים להם.

כל ילד יודע שמטרת המבצע לא הייתה שחרור פלסטין, אלא המטרה הייתה לשחרר את בתי הכלא מהאסירים הפלסטינים, ולהניע את העניין הפלסטיני שירד מהכותרות, בעוד הכיבוש ממשיך לספח עוד אדמות בגדה המערבית, והמצור הארוך על רצועת עזה נמשך. הפך להיות ברור שיהיה קיום של שני גופים, אחד בגדה והשני בעזה.

חמאס העריכה את המבצע לפי סטנדרטי עסקות חלפת אסירים קודמים; החייל גלעד שליט הוחלף ביותר מ-1027 אסירים פלסטינים, ובהתאם לכך, חמאס ערכה את חישוביה שאיתור מספר חיילים יכול להוביל לתהליך החלפה שיכלול את כל האסירים הפלסטיניים.

ההפתעה הייתה שחמאס עצרה מספר רב של חיילים, דבר שהיא עצמה לא ציפתה לו. עם זאת, מה שהשקף את המבצע היה ההרג והמעצר של אזרחים, ביניהם קשישים, וכמו כן הראינו את הבריחה ההמונית של החוגגים בפסטיבל מוזיקה, והשתמשו בצבא הכיבוש בפרוטוקול "חנבל" להריגת החיילים יחד עם חוטפיהם.

הסצנה הזו הכעיסה כל מי שראה אותה, בנוסף לפעולות "שלל" שלקחו חלק מהאזרחים בעזה לאחר שנפתח הגבול בין הצדדים.

ההצלחה הצבאית של חמאס הייתה עצומה מאוד, ואין איש שיכול להכחיש זאת, אפילו מפקדי צבא הכיבוש.

הממשלה הישראלית בראשות נתניהו ספגה מכה קשה, היא הממשלה שמכרה את עצמה כממשלה של הימין המובהק והקשה ביותר.

והסכמתה למבצע החלפת אסירים משמעה כישלונה וסופה, ומנגד העלתה את מניות חמאס לשמיים, לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית ומחוץ לפלסטין, במיוחד כי החזית בדרום לבנון עדיין הייתה מעורפלת ביכולותיה, בראשותו של חסן נסראללה לפני השהיד שלו.

לכן היה בלתי אפשרי עבור ממשלה עם מאפיינים כמו זו הנוכחית להסכים לתהליך החלפת אסירים. זה אומר שהשלטון של חמאס יישאר חזק הרבה יותר ממה שהיה לפני המבצע, וגם אומר שנחלשה ישראל ויכולת התגובה שלה.

החליטה ממשלת נתניהו על מלחמה, אך לא מלחמה רגילה, אלא קיבלה החלטה לנצל את ההזדמנות כדי לחסל את הקיום הפלסטיני בעזה, באמצעות גירוש התושבים וחיסול ההתנגדות.

הכיבוש התמקד במערכה המדיה שלו על הקורבנות האזרחים מהצד הישראלי, כדי להצדיק את פשעי המלחמה נגד האזרחים הפלסטינים, על עיקרון "לטפל כמו ומעבר לכך", כלומר שחמאס הרגה אזרחים ישראלים, וזה אומר שיש זכות לישראל להריג אזרחים פלסטינים. באותו זמן, ניסתה לשמור את המכה הצבאית הנחושה שהקשתה על יחידת עזה בצל, ולהדגיש שהתקפת חמאס הייתה בעיקרה נגד אזרחים.

התשובה הישראלית כלפי האזרחים הייתה גדולה מכל ציפייה, בהשוואה לכל המלחמות הקודמות, נתמכת במספר גורמים מעודדים; הראשון הוא התמיכה המוחלטת בתוך ישראל, שבה יש הסכמה הלאומית המוחלטת על תגובה במלחמה מקיפה, וההסתה נגד האזרחים הפלסטינים כשייכים להתקפה.

התמיכה האמריקאית המוחלטת, מבחינה מוסרית, צבאית וכלכלית, בנוסף לתמיכה ולסולידריות המערבית ובין-לאומית בתחילת המלחמה עם הגרסה הישראלית שהוביל נתניהו, שהוכח כי רוב הדברים היו חומר מדיה כדי להצדיק את ההכחדה, כמו "אונס נשים ושחיטת ילדים בהמוניהם ותלייתם על חבלים שיגור".

ניצל נתניהו מה שמכונה "מלחמת הטרור", שהוסכם עליה עם רוב המדינות הערביות, במיוחד הקשר הרע של השלטון המצרי עם חמאס, שהופכת אותה לסניף או חטיבה של האחים המוסלמים העוינים לו.

המדינאות האמריקאית, ביידן וטרמפ, העניקה כל הזמן הנדרש ואת התמיכה הבלתי מוגבלת למה שכונה "סיום המשימה". ביידן המתין להרס חמאס ולכניעתה, בעוד שטראמפ הוסיף על כך את הסכמתו לתכנית הגירוש, והשיק מה שכינה "ריביירה עזה". כמו כן, מדינות ערביות, מוסלמיות ואירופיות העניקו את כל הזמן הדרוש לצבא הכיבוש והידיים לסיים את המשימה.

אך צבא הכיבוש נתקל בהתנגדות עזה שהעלתה את כל הציפיות ביכולתה להמשיך ולהנחית על צבא הכיבוש הפסדים, במיוחד שההתנגדות לא הייתה לפניה ברירה אלא להיאבק או למות, בכל מקרה.

השיהוי בהכרעת המלחמה, הודות לעמידות ההתנגדות קודם כל, בנוסף לשחקן הימני שהשתק את התעבורה לכיוון אילת, וכמו כן המלחמה בדרום לבנון, והכניס את איראן בסיבוב קצר אך הרסני, הוביל לכך שהעמים בעולם החלו להגיב למה שמגיע מהזוועות של ההכחדה, ועוצמת ההפגנות, במיוחד באירופה ואפילו קנדה, אוסטרליה ואמריקה. כמו כן יצא המגזר במרוקו במחאות חסרות תקדים, חברתיות מצד אחד, ופוליטיות המתנגדות לנורמליזציה ותומכות בפלסטין מצד שני, דבר שהפך למצב מדאיג עבור כל המשטרים באזור.

המשטר של סיסי סירב לגירוש בתחילת המלחמה. הוא מעוניין לחסל את חמאס, אך הוא אינו יכול להיות שותף בגירוש הפלסטינים, כי זה יגרום לו לבעיות, בין אם מהעם המצרי המדוכא על ידי הדיכוי, או מהמהגרים עצמם. אך ההצהרה של נתניהו שהוא מתכוון לספח את הגדה המערבית, העמיקה את הבעיה; כי הגדה המזרחית של ירדן הרגישה גם היא בסכנה, וההתערבות שלו בדרום סוריה הדליקה את האורות האדומים אצל כולם, בעניין רצינותו של נתניהו במאמציו לאכוף את פרויקט "ישראל הגדולה".

והאוניות חופש וסולידריות הגיעו כדי להפוך לנקודת מאבק וכיוונית לאנשי חופש העולם, מה שהגביר את בידוד ישראל.

ההכרות המתמשכות במדינת פלסטין, ועזיבת אולמות האומות המאוחדות במהלך נאומו של נתניהו, ולבסוף רצונו של טראמפ בפרס נובל לשלום, חוברות יחד עם התגברות ההפגנות בישראל... כל אלה גורמים הכרforced נתניהו לקבל את הפסקת הקרב.

השאלה כעת: איך הדברים יתקדמו לאחר כנס שארם אל-שייח הקרוב? ואיך ייושמו סעיפי ההסכם הידועים והנתפסים והרזים?

חמאס טעתה בחישוביה, וכך גם ממשלת ישראל הפשיסטית, שחשבה שיכולה להמשיך בהכחדה מול עיני העולם, ולהצליח לרוקן את רצועת עזה מתושביה.