ההכרזה שאינה מגינה... אינה מספיקה
העמדות הבינלאומיות כלפי הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים הולכות ומתרקמות כמו מראה המצביעה על ניגוד מוחלט בין הסיסמאות המוצהרות לבין המעשים בפועל. מספר מדינות, שיזמו לאחרונה הכרה במדינה הפלסטינית – לאחר יותר ממאה שנה של המתנה – עדיין מציבות תנאים מוקדמים לכל צעד מעשי: שחרור אסירים ישראליים לפני פתיחת השגרירויות, הפסקת הקצבאות לאסירים הפלסטינים, שינוי תכניות הלימוד, והחרגת חמאס מכל ממשלה פלסטינית עתידית. אלו הם תנאים המעטים בכיסוי ערכים, אך במהותם הם סלקטיביים ומתעלמים מהצדק האנושי ומהאובייקטיביות.
ההכרה במדינה הפלסטינית היא צעד חשוב אך תזמון שלה לבדו מהווה אמירה רבה. כיצד ניתן לחגוג החלטה שהמאוחרת במאה ושמונה שנים, בעוד מאז 1917 נפלו אלפי חללים, ילדים חפים מפשע והואגרים אלפים רבים, וכעת בעזה נהרגים מדי יום עשרות אלפי אזרחים, כולל יותר מ-16 אלף ילדים פלסטינים, ורבים מהנשים, הקשישים, הרופאים והעיתונאים נהרגים, וכל תושבי עזה הוגלו יותר מעשר פעמים במהלך המלחמה הנמשכת זה שנתיים, בעוד התקשורת הבינלאומית וחלק מהממשלות מקפידות לציין את מותם של חמישים ילדים ישראליים בלבד? ההבדל הזה בכיסוי חשף את הצביעות הסטנדרטית, שם נמדדות חיי חלק מהנפגעים יותר מאלה של אחרים ומתעלמים מהטרגדיה של האזרחים הפלסטינים למרות היקף האסון ההומניטרי.
בצד האסירים, הפער נותר ברור. הדרישה של מדינות מסוימות להפסיק את הקצבאות לאסירים הפלסטינים אשר התנגדו לכיבוש מתעלמת מהשאלה הבסיסית: אסירים אלו ביצעו פעולות בהתאם לחוק הבינלאומי ונחשבים על ידי עמם למערערים שעמדו במילוי חובתם הקדושה מול הכיבוש המתמשך, בעוד כל שחרור של האסירים הישראלים קשור בתנאים פוליטיים ומשקלה של המדינות שותק כלפי אלפי אסירים פלסטינים החיים בתנאים קשים בבתי הסוהר הישראלים, ומחלקם עברו כבר למעלה מארבעים שנים. הסטנדרט הכפול הזה מעורר שאלה מוסרית חשובה: כיצד ניתן לדבר על זכויות האדם בעוד חיים של פלסטינים – ילדים, נשים וחופש לגידול – מתעלמים?
ישנה סתירה נוספת בדרישת מדינות מסוימות לשנות את תכניות הלימוד הפלסטיניות כאילו מה שנדרש הוא למחוק את הזיכרון ההיסטורי של העם הפלסטיני ולהפסיק ללמד את זכותו על האדמה וזכות ההגדרה העצמית בהתאם לחוק הבינלאומי וההומניטרי, ולעומתם אף אחד לא דורש לשנות את תכניות הלימוד הישראליות שהוטמעו בהן דוקטרינות גזעניות ויצרו צבא ומנהיגות שהדו"חות הבינלאומיים הוכיחו את מעשיהם כפושעי מלחמה. תכניות הלימוד הללו מזינות תרבות של אלימות נגד אזרחים פלסטינים ונגד כל מי שאינו ציוני, כולל ילדים, נשים, נשים בהריון, רופאים. והשאלה הפשוטה כאן היא: מי מהראוי שישנה את תכניות הלימוד שלו? מי מגדל את עמו נגד הכיבוש ואת זכויותיו על האדמה, או מי שמזין תרבות הריגה, כיבוש וקולוניאליזם?
ומהצד הפוליטי, הדרישה של חלק מהממשלות לא לאפשר לחמאס להשתתף בממשלה הפלסטינית מהווה התערבות גלוייה בעניינים הפנימיים, וההיסטוריה הפוליטית הפלסטינית מצביעה על כך שהזרמים הולכים לקראת פעילות פוליטית שקטה כאשר יש מדינה עצמאית וכשבעייתת כיבושיתה של הם ושלטון נתפסות. כמו שעשתה פתח לאחר שנים רבות של מאבק חמוש. הבקשה מהפלסטינים לנהל את המאבק מבלי להתנגד או להחריג פלג מקבוצת המאבק מבלי לסיים את הכיבוש ולהמשיך בהתנחלויות, היא בקשה הנוגדת את החוק הבינלאומי ואת הערכים הדמוקרטיים, ואינה מביאה לשלום אמיתי. ובמקביל, אותן מדינות אינן דורשות לסיים את הכיבוש וההתנחלויות, ואינן מתנות את השתתפותם של פושעי המלחמה מקרב החיילים והאחראים הישראלים בממשלה הישראלית כמו נתניהו, סמוטריץ' ובנ גביר, האם זה מקובל עליהם? מכל כיווני הערכים והמוסר והחוק, הם מדברים?
כל הסתירות הללו חושפות את מה שמעבר לדיבור הרשמי של המדינות הללו: חשבונות פוליטיים צרים שעוטפים את דברי האנושות והצדק על מנת לספוג את חמת עמי העולם ויעדים אחרים, וביניהם להעניק לכיבוש את הזמן להוציא לפועל את תכניותיו תוך כדי שהאסון ההומניטרי בשטחים הפלסטיניים בעזה ובגדה מתמשך ומתבצע. שלום אמת לא נבנה על החלפת זכויות באינטרסים פוליטיים ולא על צביעות המידות, אלא מתחיל בהפסקת ההרג מידית ובשימור האזרחים והילדים, הסרת המצור, מניעת מלחמת הרעב, ומענה לכל מי שהפר את החוק הבינלאומי. לאחר מכן יש ליזום הליך פוליטי שוויוני המכיר בזכויות של כל הצדדים, הפלסטינים והישראלים כאחד.
עד שאירועים אלו לא יתרחשו, השאלה נותרת: היכן ערכים אלו שהבירות הגדולות מתגאות בהם בעוד הילדים הפלסטינים נהרגים בהיקפים נרחבים ושום דבר אינו נעשה כדי לסייע לאלפי האסירים הפלסטינים מאז עשרות שנים? המציאות ההומניטרית בשטח אינה יכולה להמתין או להיות כפופה לתנאים פוליטיים; יש להפסיק את ההרג מידית ולשמור על האזרחים והילדים, להפסקת מלחמת הרעב, להכניס סיוע הומניטרי ולשקם את הבתים לפני הגעת החורף, לפני כל דיון או פתרונות סופיים, לפני כל מו"מ פוליטי, לפני כל תנאי – והתשובה זו מגיעה אליהם מושתקת מהתבוננות על הירי המתמשך וגופות הילדים המפוזרות בכל יום, ומצעקות הילדים תחת ההרס ומבין הבתים המניות והרחובות החסומים, ומזיכרון של עם שלא רוצה שהאמיתות שלו ומפלותיו יימחקו, ומאשרת שכל דחייה של צדק ההומניטרי משמעה המשך האסון והטיפול בחיים ללא רחמים.
ושלכולם יש לשמוע את קול העם הפלסטיני שמבקש דבר ברור ומוחשי: תנו לנו מדינה בגבולות על פי החוק הבינלאומי וביטחון לעם שלנו, והסירו את ההתנחלויות וסיימו את הכיבוש. לאחר מכן יכול אתם לקבוע מה שתבחרו מתנאים לקידום שלום מתמשך ולהכיר במדינתנו, אנו משאירים זאת לכם ומבצעים אותו בכל עת שתרצו. אלו אינם דרישות פוליטיות מועטות, אלא בסיס לצדק ולשלום, ונקודת ההתחלה האמיתית לכל פתרון קבוע המכבד את זכויות האדם והכבוד הלאומי. מה ערך ההכרה אם ההשמדה נמשכת?
עקוב אחרי החדשות האחרונות של צדא דרך Google News 
