מבצעים של התנגדות מעוררי מחלוקת.. האם ניתן לחזור למה שהיה לפני הסכם אוסלו?

מחבר: ابراهيم ابراش

היום עוברו 32 שנים מהחתימה על הסכם אוסלו שעודנו שנוי במחלוקת, במיוחד בנוגע להפסקת הלחימה המזוין וההימור על פתרון פוליטי, והסיבה לכתיבה על הנושא אינה ההסכם כשלעצמו, כיוון שכתבנו רבות על הנושא שבגינו מכריזה הממשלה הימנית בישראל בגלוי כי ההסכם היה טעות אסטרטגית ועליה לחזור ממנה מעשית תוך כדי חיסול ההישגים החשובים ביותר שלו, שהיא הרשות הפלסטינית. אך אנו מעלים את הנושא בהקשר לחידוש המחלוקת סביב פעולות הפדאיה לאחר  האירוע במאחז רמות שבפרברי ירושלים שביצעו שניים מהגדה המערבית לפני מספר ימים, והמפגעים ניסו לפגוע באוטובוס נוסעים שהסיע (אזרחים) ישראלים ונודע כי 6 מהנוסעים נהרגו. אני משוכנע שכל ישראלי יהודי הוא חייל, מתנחל או שותף במלחמת השמדה על עמנו באשר הוא.
 המבצע הזה שונה מפעולות דריסה ודקירה שראינו בעבר בגדה וגם שונה מכל הפעולות הקודמות מבחינת התזמון, מה שמוביל אותנו להביא בקצרה את ההיסטוריה של הפעולה הפדאית וקשורה לשינויים הבינלאומיים והאזוריים, לסיבוכים של המצב הפנימי הפלסטיני ולשינוי בחברה הישראלית עם עליית הימין הקיצוני שאינו מסתיר את מטרותיו להחריב את הפלסטינים מעזה ומהגדה ולחסל לא רק את הישגי אוסלו אלא את כל העניין הפלסטיני.
בהתחלה של הפעולה הפדאית או הלחימה המזוין באמצע שנות השישים על ידי פתח, החזית העממית וכו', לפני ש-Hamas והג'הד יהיו קיימים, זכתה פעולה זו לתמיכה ציבורית רבה פלסטינית וערבית, עד שכּוּכּוּבּין גמאל עבד אל נאצר תיאר את הפעולה הפדאית הפלסטינית כהתופעה הנעלית ביותר בהיסטוריה. והצליח אז הפעולה הפדאית להשיג הישגים פוליטיים ברמות ערביות ובינלאומיות, תוך שצויירה הזהות הלאומית והפכה העניין מעניין של פליטים לעניין של שחרור לאומי והחתמה על זכות העם הפלסטיני לקבוע את גורלו על אדמתו וזכותו להתנגד לכיבוש בכל הדרכים האפשריות, והוכרה אש"ף כנציג חוקי יחיד של העם הפלסטיני בשנת 1974  וביקורו של הנשיא אבו עמר באומות המאוחדות. ורבים  זוכרים את הפעולות הגבורה בתוך הקו הירוק שביצעו כוחות העיכוב של פתח  כמו מבצע דלל אל-מרגי, וחדרה, ודימונה והדובריה בחברון ועוד, וכלם כוונו לצבא הכיבוש ולמתנחלים והתחמקו מאזרחים.
עם התמוטטות המערכות העולמית והערבית עם התמוטטות ברית המועצות  ומחנה השמאל שעיקר מערכת האזורית הערבית עם מלחמת המפרץ השנייה בשנת 1991, נאלצה הרשות הפלסטינית לחתום על הסכם אוסלו ולהקים את הרשות ולהתחיל במשא ומתן על סוגיות המצב הסופי, ופנתה הרשות לכל האחרונות להפסיק את הפעולות הפדאיות בתוך פלסטין הכבושה כדי לא להעניק לאויב תירוץ להתחמק מהמשא ומתן. לפעמים עוררה התנגדות לדבר תפקיד ישראל בכמה פעולות, אף על פי שישראל סטתה מהסדר ומסכים אוסלו ודברו על כוונותיה האמיתיות עם הרצח של התנועה הציונית יצחק רבין בשנת 1995, ולאחר מכן כישלון מפגש קמפ דיויד 2 ופלישת הגדה בשנת 2002. ובכל זאת המשיכו חמאס וג'הד האסלאמי וגופי התנגדות אחרים בפעולות צבאיות שאין הכנה בין אזרחים לחיילים וישראל המשיכה להפר את הסכם אוסלו עם המשך ההתנחלות והרס כל מה שבנתה הרשות הפלסטינית, במיוחד בעזה כמו שדה התעופה, המשרדים והמשך את העימות והויכוח על פעולות הלחימה להזדהות בתוך האדמות הכבושות.
 לאחר שהחמאס הפכה על הרשות ישראליתה והשלטון על עזה הפסקה על פעולות הצבאיות הישירות בתוך השטח הכבוש כדי למקד את سلطתה בעזה ובניית יכולות צבאיות קבועות של מנהרות, טילים ויחידות חמושות באסטרטגיה הגנתית על שלטונה בהנחה שישראל תסכים לאי-רביעית הזו לנצח, בעוד שהמטרה של ישראל הייתה לייצר את הפיצול והכישלון של פתרון שתי המדינות, ובו בזמן להיוותר בחמאס וגופי ההתנגדות בעזה, ובהמשך ברשות הפלסטינית בגדה המערבית. ובכל זאת המשיך הדיון סביב יעילות שיגור הטילים מעזה כאשר הנשיא אבו מאזן תיאר אותם כטילים אבסורדיים.
והיה ההצפה ומלחמת השמדה ואיום מנהיגי אויבים בברוטליות לפגוע בכל פלסטיני, מתנגד ולא מתנגד, באופן ששיוותה מלחמת השמדה והרס ומיתות ורעב בעזה עם מלחמה על הרשות הפלסטינית בגדה והרחבת פרוייקטים של ההתנחלות והרס מחנות ומבנים, עם הצהרות ברורות שכל העם הפלסטיני הוא אויב לישראל ואם צריך להחריב אותו או להרוג אותו או לעצור אותו ולשים אותו במעצר הקיף כפי שאמר האורח סמוטריץ' שהוא המביע באופן ברור ביותר על המטרות האמיתיות של המלחמה.
עכשיו, עם מבצע רמות מתחדש הדיון סביב הלחימה המזוין? האם היה המבצע תגובה טבעית על מעשי הטרור של ישראל בעזה ואפילו בגדה שיש לאשר אותו ולהיות פתיחת الانتفاضة הכוללת אזרחית ומזויפת על הכיבוש ללא תלות בתגובה של האויב בגדה? או להסתפק בהבנה של המניעים של מי שביצע את זה ולתמוך בכך עם זהירות מפניות המלחמה הצבאית הישירה מה שמקל על האויב להאיץ את תוכניותיו בגדה ולומר שהוא לא לבד מכוונת אזרחיים אלא גם הפלסטינים?
לצערי, כל הישראלים מתאגדים בתגובתם המוזערת לאי תהליך צבאי פלסטיני ומצטרפים סביב ממשלתם וצבאם ומניעים כל פעולה פדאית בתקשורת היטב כך שישרת את שקריהם וסיפוריהם, בעוד שפלסטינים וערבים מתווכחים עליה בין מקבלים לה ומספקים בה או לכל הפחות לא תומכים בה בזמן הזה, וקבוצת תומכת בה ולפעמים מאמצת אותה ללא תלות בתגובה של האויב כיוון שהגנה על (עקרון) והעיקרון לדעתם חשוב יותר מחיי אנשים שהם פרויקטים של שאידות ואפילו יותר חשוב מהמדינה והאדמה!!!!
אולי יאמרו כמה זה בלתי אפשרי לחזור למה שהיה לפני אוסלו כלומר למפגש ישיר בין הכיבוש לעם הכניעה תחת הכיבוש, וישראל נושאת באחריות על יותר מחמישה מיליון פלסטינים בגדה, ירושלים ועזה, כיוון שנעשו הישגים חשובים כמו שרוב מדינות העולם מכירות בזכות שלמה הישראלית למדינה פלסטינית! אך מבלי להמעיט בערך הישג זה, מדובר על מדינה תחת הכיבוש, וכי כאן אנו חוזרים לנקודת ההתחלה שהיא כיצד ניתן להכריח את ישראל לסיים את הכיבוש שלה? וכאן אנו גם חוזרים למה שביקשנו שוב ושוב שזה הכרחי לקיום אסטרטגיה לאומית עתידית עם מספר מסלולים לשלב שאחרי ההכרת המדינה, כיוון שארגון האומות לא יספק לנו מדינה על מגש של זהב או כסף.