בהקשר לשינויים הבינלאומיים.. האם טראמפ באמת רוצה לעצור את ההשמדות?

מחבר: جمال زقوت

בראיון ל-The Daily Caller לפני כמה ימים, הצהיר הנשיא דונלד טראמפ כי "ישראל עשויה לנצח במלחמה צבאית, אבל היא לא תנצח בתחום יחסי הציבור, וזה פוגע בה", והוסיף: "היה פעם זמן שבו לא יכולת לבקר את ישראל אם רצית להיות פוליטי, אבל עכשיו המצב השתנה לחלוטין". הוא ציין את הירידה בכוחו של הלובי הישראלי בקונגרס, וקולות כגון אלה של אלכזריה אוקסיו-קורטז ואחרים "שינו את המשוואה" בדיבור הפוליטי האמריקאי.

ברור כי האזכור של טראמפ לאפשרות ניצחון צבאי של ישראל מול אובדן התמיכה הבינלאומית שלה משקף את הבנתו שהמשך המלחמה "פוגע בה ללא ספק". ההצהרות הללו מבטאות שינוי מוחשי בנוף הבינלאומי והאמריקאי, שכן התמיכה בישראל כבר לא מוחלטת או מחוסנת כפי שהייתה. למרות התמיכה המוחלטת של טראמפ ושיתוף הפעולה הצמוד שלו עם ממשלת תל אביב, הוא הודיע כי הלובי הישראלי איבד הרבה מכוחו בקונגרס בהשוואה למה שהיה לפני כמה עשורים. זה מדגיש שינוי עמוק בסביבה הפוליטית האמריקאית, שבה לא ניתן עוד להתעלם מהשינוי בנימה של התמיכה בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה, במקביל לעליית דמויות פרוגרסיביות במפלגה הדמוקרטית וקולות מתקדמים בתוך הרפובליקנים, מה שהעניק לפוליטיקאים מרחב גדול יותר לבקר את ישראל מבלי לחשוש מתגובות פוליטיות או מאובדן תמיכה ציבורית.

הצהרותיו של טראמפ נושאות גם קריאה סמויה לסיום המלחמה. דבריו כי ישראל "תאלץ לסיים את המלחמה הזו" משקפים לחץ סמוי להגיב לשינויים הבינלאומיים, גם אם הם עדיין לא הגיעו לרמת הכרעה, והוא יוצא מהבנה שהדימוי של ישראל ומעמדה הבינלאומי מתדרדר במהירות, וכי היא זקוקה נואשות לשיקום, מנקודת מבטו.

נתניהו מבקש את השינויים הללו, ומשקיע כספים רבים כדי לטפל בזה, כולל ההסכם עם חברת גוגל, אשר הוכרז דרך אמצעי תקשורת מגוונים, במטרה לשקם את דימוי ישראל. אך בזמן זה הוא מתעקש שהירידה במעמדה לא תסיח אותו מהמשך מלחמתו להשגת המטרה המרכזית של חיסול הסוגיה הפלסטינית על ידי הרחקת הגזאויים כשלב ראשון, ואחריו צעדים מואצים לסיפוח אדמות ודחיסת העם הפלסטיני ביהודה ושומרון לקנטונים מנותקים, שלא יעלו מעבר למה שניתן לתאר כ"קישורי ערים".

מהלך או התחלת הסכם?

על פי דיווחים מרובים עד ערב יום ראשון, 8 בספטמבר 2025, ההצעה שמציג טראמפ דרך פלטפורמת Truth Social, אשר תיאר כה"אזהרה האחרונה" לחמאס, והדגיש כי ישראל קיבלה את תנאיו, ודורש מהתנועה לקבל את זה או להתמודד עם התוצאות. לפי מה שפורסם ב-N12 הישראלית, ההצעה כוללת שחרור 48 בני ערובה ביום הראשון להפסקת האש, בתמורה לשחרור אלפי אסירים פלסטיניים מהכלאים הישראליים, ולאחר מכן הכניסה למו"מ לסיום המלחמה במהלך תקופת הרגיעה. טראמפ הביע בפני העיתונאים את אופטימיותו בנוגע לאפשרות להגיע ל"עסקה קרובה מאוד" שמבטיחה את שחרור כל בני הערובה, בין אם חיים או מתים. בתגובה, חמאס השיבה כי קיבלה רעיונות מהצד האמריקאי דרך מתווכים, והראתה נכונות לפתח את ההצעות הללו, אך הדגישה שני דרישות עיקריות: הכרזה ברורה על הפסקת המלחמה, נסיגה מוחלטת של הכוחות הישראליים מעזה.

עם זאת, ההצעה הזו, שלא הופצה בהודעה רשמית מהבית הלבן, אלא בצורת ציוץ, מעוררת חששות בקרב גורמים פלסטיניים שמדובר בניסיון לחזור ולשפר את דימוי ישראל, שלא השיבה על ההצעה המצרית-קטרית, שהגיעה בתיאום עם המתווכים של טראמפ בוושינגטון. דבר זה העמיק את המשבר במעמד ישראל בקרב בעלי ברית ארצות הברית ברמה הבינלאומית ואולי גם הערבית.

כן, ישנם מרכיבים רציניים בכיוון זה. המתווכים פעילים, ישראל לוקחת את העניין ברצינות, וחמאס פתוחה לשיחות. אך האופי התקשורתי המלווה את העמימות של הפרטים מעורר ספק לגבי המסקנה שמדובר בהחלטה סופית או שיש לה הכנות שלמות. עם זאת, ולצד האפשרות שמדובר בסך הכל במהלך חסר מספיק רצינות, חובתה של חמאס ושאר הגורמים לא להיגרר לדחייתה, אלא עליהם להתייחס אליה ברצינות וערנות מירבית, כדי לקדם אותה בתמיכת כולם שיהפוך действительно серьезным, דבר שיביא לסיום ההשמדות. זהו המטרה העליונה שעליה יש לנו תמיכה בינלאומית הולכת וגדלה להשגתה.

ובזמן שטראמפ רוצה לשחרר את כל הישראלים המוחזקים בבת אחת, הדרישה הפלסטינית מהוושינגטון להכריז על הפסקת המלחמה מהווה את המינימום, וחובה על כל הפלסטינים, יחד עם המדינות הערביות והאסלאמיות, כל המוחים להפסקת המלחמה, לתמוך בה וללחוץ על בעלי הברית של וושינגטון ברמה האזורית והבינלאומית להפעיל את הלחצים הנדרשים כדי להשיג זאת. ואולי עלינו להבין כי המשך החזקת המוחזקים לא מספקת ערובה, אלא יותר הופך ל"חולצה של עות'מן", וביקוש לעמדה אמריקאית ברורה להפסקת המלחמה, ואף ייתכן החלטה ממועצת הביטחון, נשארו המדד הנמוך להעריך כמה רציני ההצעה הזאת, דבר שדורש תיאום רציני עם כל הגורמים והקבוצות האזוריות והבינלאומיות מצד האחים במצרים ובקטאר.

אחרי ההשמדות: האתגר הגדול ביותר

ישנה שאלה נוספת מאוד חשובה שיש להזהיר ממנה, והיא שההתנגדות תסיק מהמהלך הזה שזה מהווה ניצחון עבורה ותתנהג פנימית על בסיס זאת, או שהיריבים שלה יראו זאת כהפסד עבורם, כפניית ישירה או בלתי ישירה לדרישות של נתניהו, רק כדי להראות את עמדתם שהיא הייתה צודקת desde התחלה, ושחמאס היא האחראית למה שהגיע אליו הדברים, ושתי המסקנות הללו נובעות משרש של השסע והמאבק הקטלני הפנימי. הרכיב הרציני של מהלך זה נובע בעיקר מהטבע של השינויים הבינלאומיים, שנכפו על ידי הקורבנות העצומים של עמנו, והפשעי ההשמדות הנוראיים שעדיין ממשלת תל אביב ממשיכה לבצע, כך שהעולם כבר אינו יכול לשתוק או לשתף פעולה על כך.

מבחינת פנים, אם תיפסק ההשמדות המוחשית של תושבי עזה וחברתם, והשמדת הסוגיה הפלסטינית, אזי העדיפות הלאומית טמונה בהכרה שלא ניתן לשקם את הספינה הלאומית ללא מאמץ משותף שיכלול את כולם לפי יכולתיהם. זהו דבר שתמיד היה נדרש, אך כעת הוא דחוף יותר מאי פעם, רחוק ממניפולציות ומהש exclusions והחשבונות הצרים. עדיפות מוחלטת היא לסדר את הבית הפנימי ולשדר תקווה לנפשות האנשים, לא דרך נאומים ריקים, אלא באמצעות בניית מוסדות פוליטיים וממשלתיים כוללניים ועיצוב תוכניות לאומיות ניתנות לביצוע, קודם כל ב מאמץ הפלסטינים ורצונם ועבודתם. התקווה עבור פלסטיני היא הנשק החשוב ביותר בהתמודדות עם תוכניות ההגירה שיסכנו לגדול. והמלחמה האמיתית תתחיל אחרי הפסקת הפעולות הצבאיות, כאשר מתחילה הקרב על קצירת מחיריםיה הפוליטיים, ושם מתגלה האתגר הגדול ביותר: מה אנחנו נעשה?