סווידה: מלחמות השכנות למצור על פאשא (2)

מחבר: علي حبيب الله

SadaNews - אברהים פאשא, מפקד המשלחת המצרית הידועה (1831–1840), השתלט על כל ארץ השא[/ם], עד שכמעט הפיל את בירת האימפריה העות'מאנית, קונשטנטינופול, לולא התערבות הצבאות האירופיים ומניעת זאת. בעוד שבשאם, פרצה בכל הרים המרד נגדו ונגד שלטונו מאז שנת 1834, כאשר הפך הפאשא המצרי את האיכרים בשאם למעמסה עם מיסים שסירבו להן, ולאחר מכן אכף عليهم שירות חובה בצבא שלו, מה שהצית את גחלת המרד... בעוד שבגבעות חורן (הר דרוזי), המסופר על מרדיהם נגד השלטון המצרי:

יאחיה חמגדאן, השייך הגדול של ההר, פנה בראש משלחת מההר, בהזמנת "חכם דאר השאם" שאריף פאשא, לפגוש אותו ולנהל משא ומתן על ביטול גיוס דרוזי ההר, לאחר שאברהים פאשא הוראותיו לחכם דאר באזור השאם על הצורך לגייס אותם. כאשר ניסה השייך חמגדאן לשכנע את החכם דאר שאריף פאשא לפטור את הדרוזים משירות צבאי, התעקש האחרון, והדגיש על חמגדאן לבצע את צוויתר של אברהים פאשא, ואומרים שהוא הכה את השייך של ההר על פניו ונתן לו עשרה ימים להציג את המגויסים (1). המכה שהשפילה את שייך ההר הציתה את האחרון כולו, להביא את דרוזי חורן למפגש הגדול ביותר שהכרתם נגד שלטון דמשק במאה ה-19.

אילו אברהים פאשא החליט להילחם בדרוזי ההר, גילה כי הדרך הטובה ביותר לדכא את מרדם היא לעורר את שכנתם נגדיהם: הבדואים בחורן. לא זו הייתה הפעם האחרונה שבה השלטון של דמשק נעזר בשבטים בדואים מחורן במאבק נגד דרוזי ההר. מקור ההזדקקות של דמשק, כאשר נאבקה עם הר דרוזי, היה בגבולה של הבדואים להיחקר היסטורית ב"מלחמות השכנות". מלחמות אלו, שמחברים את ההתנגדות בין עקרי הבדואים לחדרדים מאז התיישבותם האחרונה בהר בסוף המאה ה-17, נוצרו מכספת חברתית בקרב הבדואים שראו את הגעת הדרוזים על פני כפרי ההר כמריחת וביזוי על חשבונם. הסיפור על הפעם הראשונה שבה שמו הבדואים של חורן לב בסורות של דרוזים זרים שהוקמו בשנת 1685 דגלים שלהם על אדמת המדרסה" בדרום כפר בריקה: "והבדואים שם התרגשו מהקבוצה האיומה הזו, כפי שהתלהבו מהבגדים יוצאי הדופן שלכם מכשמיר הלבן והצהוב, ואז התרחקו (כלומר הדרוזים) לג'נראן...(2).

בג'נראן, נתקל הדרוזים שינה לבדו "פחילי" והדפו אותם משם, ובשנה 1692, התעמתו דרוזי ההר עם בדואי "ولد علي" וניצחו אותם, והרחיבו את אזור היישוב שלהם על חשבונם ועד לגבולות אזור "דאמה" בהר. סדרה של סכסוכים וכיבוש, נמשכה בין דרוזי ההר לבדואים, במהלך המאות ה-17 וה-18, ועד לאמצע המאה ה-19, כאשר רכש השייך "שקע" הדרוזי עבאס קלאעי, בין 1858–1865, מהבדואים שבעה כפרים באזור הצפון-מזרחי של ההר. הכותבת ההיסטורית הצרפתית ברג'ט שיפלר, בספרה מרידות הר הדרוזים - ג'ורן, בפרטים בפרטי הסכסוכים על קניית הכפרים והאדמות שיישמו הדרוזים, במאמץ לדחות את הבדואים מכפרי ההר אל השדה, ולדחוף אותם לקצה המדבר (3), מה שיצר עוולה היסטורית בדואית על "הזכויות שנלקחו" מהם בהר.

תמיד תישאר העוולה ההיסטורית של בדואי חורן מסגרת שמסבירה, לא רק את הסיפור המוסרי הדרוזי-בדואי על זהות הר חורן, שהיה לכל ריב קטן בין איכר דרוזי לבין רועה בדואי שמסוגל להפוך למפגש שדומה למלחמת אזרחים בין תושבי חורן במשך ההיסטוריה העות'מאנית של ההר, אלא גם מסביר את מגמות השלטון בדמשק, העות'מאנית ואחריה, כאשר התמודדו עם הר סווידה, בעזרתם של השכנים-שהכוונה בדרך כלל לבדואים-לגרום להם על הדרוזים, כחלק מהמדיניות של זיקוק או הפעלת הקטלג חברתי לכך ששירות agenda פועל, לא בכל שלב בהיסטוריית דרום סוריה גם בעת שאנו אוחזים כיום.

ועד בשאר אל-אסד, מיד לאחר שירש את כס השלטון מאביו חאפז, הייתה זאת הבחינה הראשונה שמערכת השלטון שלו בסוריה נגעה בסווידה, כאשר פרצו שם בשנת 2000, בין התושבים הדרוזים לבדואים משבטי העיר, אירועים מדממים בעקבות תקיפה עלה של הבדואי על היבול של איכר דרוזי בכפר אל-רחה, כאשר הבדואים הרגו דרוזי מעיירה כאן, מה שגרם לסכסוך שהתפשט לעיר סווידה, והוביל למות עשרות, ורובם דרוזים, שרובם נרצחו בידיים של כוחות משטר אסד הבן. אז, הורידו דרוזי סווידה את דגל מדינת סוריה מעל בניין המועצה, והחליפו אותו בדגל חמש הטולדרים הדרוזי (4). דרוזי סווידה היו הראשונים לבדוק את אלימות האסד הבן ומחשבתו הדורשת אשמה, שהשאר הסורים חוו אחר כך.

וזו הסיפור ההיסטורי לא אומר שהיחסים בין דרוזי הר חורן לבדו שבו כל הזמן השתלטו על תלמוד והמלחמה האזרחית, אלא ההתקנות שהתקבלו ביניהם לבין תודונת של מגבלות חברתיות התערבבו במשותף על אסתטיקה והערות, לאכול ולהשיר, ולטקסות עורכים ושדות. כאשר השאירו רגשות ומשמעויות תרבותיות שונות בהר דרוזי מאז סוף המאה ה-18.

המלחמה והגאוגרפיה - ולדיוק: המלחמה על הגאוגרפיה - היו המטרות הליבה של זהות האחראים בדרוזי ההר, יותר מאשר הדוקטרינה הדרוזית - התועדת שתפקיד מרכזי בהיווצרותם, בוודאות. מכאן, רובן نقلת מסעי השטחים זרים bezoו את הר חורן במאה ה - 19, בדרוזים בו כאילו "גזע מישהו מזוין" (5). כל השירים מקור כל אחד דרוזי בהר מייצגים לקסיקון על מלחמות הדרוזים ושתפסו מקום חיובי במקומם ובמעמדם הגיאוגרפי. על אף היותם איכרים שנשארו על החקלאות בתודעתי, כאשר רצו כמה מהם להעסיק יש להחיד רק במקובל בו היו מדחולד לחלוטין (6).

כמו כן, נועל דרוזי ההר לא משום שהם ניצחו כגוף חברתי מתנגש ומאוחד, לא חברתית ולא פוליטית, מאחר שסכסוכי השבטים ביניהם על מנהיגות השפעת בהר לא כחדשו בשום סטטוס מההיסטוריה שלהם בו, והוכנה סכסוכם לחברה של שבטים-שיחים, ולא היה מאחד את עמדותיהם רק המאבקים עם כוחות שחצים על פני ההר, במיוחד עם השלטון המשתנה של דמשק, והיה ההופך אותם לאוכלוסייה דתית, כלומר ל"דרוזים" עם מסיכת המיוחד,0 .

ניצחו דרוזי חורן את המפגש הראשון שנערך בין כוחות זרים מההר וחורן בשנת 1810, כאשר ניסו הוואחבים המגיעים מחיג'אז דרך המדבר למכור את יבולי הדרוזים בפסגת חורן, אך הם הצליחו להדוף אותם להחזיר אותם על עקביהם.

אולם מה שגרם להם להיות מעיני הסלטנות העות'מאנית והעוזרים שלהם בדמשק, היה המלחמה שלהם נגד כוחות שלטון אברהים פאשא המצרי (1831–1840), שהוזכרה קודם לכן, ונלחמו בדרוזים בעידן של שלטון חמגתא אל-חחמדאן בהר, לחלוטין במאבק על המיסים וצבור כלי הנשק והשירות, ולאחר מכן ביזיוני של מנהיגם יאחיה חמגדאן. בתחילת שנת 1838, החזיקו דרוזי ההר באזור הלוג'אט, ומלחמתם נגד המצרים הייתה ידועה בשם זה: "מלחמת הלוג'אט" (7). לאחר שמנסה אברהים פאשא לעורר את שכנותיהם נגדיהם, ולהפעיל את הפסקרות של המשפטים הסורים להתמודדותם, בגלל אשר עונים שניתן היה חוקיים להתאמן בהם. ומכאן כותב השירי לדור המדרזים, אבו עלי החנאוי, באחד משיריו:

ולא אומה אלא גילתה אש רעיונותיה
עלינו ושחושבים שאנחנו כפרים... (8)

לא הייתה מאבק מהותי בין דרוזי סווידה לשלטון דמשק בנושא פוליטי, אלא התלבשה ממונה דתית-עילית. מלחמת דרוזי סווידה עם כוחות אברהים פאשא החזיקו לשישה חודשים, שהצבא של הפאשא לא ראה איתו את טיב המן והקמפיינים המפורסמים ביותר שם. קראו לדרוזי ואדי טיים ורשחה בלבנון, בהנהגת שבלי אהגא, כדי לתמוך בדרוזי ההר, מה שגרם בסוף שהפאשא אברהים נאלץ לשחרר את הלוג'אט ולברוח. לא יתרה מן זאת, דרוזי סווידה הצליחו בסוף להכתיב את דרישותיהם לשלטונות המצריים בדרכם לדמשק, ביניהן לפטור אותם משירות חובת הצבא חוץ ממי שרצה את זה מרצון, זכותם לשמור על נשקם, סירוב לשעם את אנשי סווידה בעבודותה, לשלם מסים על כסף ולא במילים, ולא לבנות מצודות למצרים בהר חורן (9), ועוד מגוון דרישות. ועד סוף המאה הקודמת נשמרו ב"מעמים" (פכפוכים) מקוריים בתעודות זהב באחת מבתי משפחת אלחלי בסווידה, שמאזינים העזדזון אלחלי במכירתם זמן פאשא אברהים המצרי (10).

השלטון המצרי בארץ השאם הסתיים بعد יציאת המצריים בשנת 1840, וחזרה דמשק למעגל העות'מאני. הם הנחיצו קודסו, ששמיםו בתשובה הראשונה, כניסת עות'מאנים על העלווים בימות החוף, בעקבות המשימה המצרית, בזמן שצאצאי הרים החוף גם השתתפו במרד, כמו וביוזמתי העלות המלאות של הערים באזור ההר המרכזי של אנשי השאם, נגד השלטון המצרי. התגלמות המנסח המצרי הזה ושברו על ידי קבוצות מוכר גרמאיות בעמדות ההיסטוריות על המסלול בו דרוזי חורן]

ומדבר עדיין גב הכוח, עולה הסכסוח הזה בתחתית השון בין דרוזי ההר לבין שלטונות מדינת העות'מאניה בדמשק, לאחר שפה המוטיבי העולה גבוהה מכיתה 1852 לדרוש את מגבלות הצבא על הגברים המוסלמים, ובכל הסוגים את העמים, ובתוכם דרוזים, מה שהוביל לסכסוך דמים אז בין כוחות עות'מאניים עם דרוזים מהשקירות שירות המסך, מה שהפך את ההר למקלט לא כל דרוזי סווידה ממשיך בסיוע השירות בהר הלבנון הגולן והגוב הארוך. בעקבות הטלת קשה של חורן אז, התחולל מת 1853 על הר חורן באופן רשמי לפי השלטונות העות'מאניים בשם "ההר הדרוזי", מה שגרם שההרים יקבלו רשמית זהותם הייחודית של דרוזי החורנון כ"מרד" ו"שדר", כך התמונה של דרוזי סווידה קיבלה מבחינת הדמיין של העות'מאניים עם אנשי דמשק (11).

ולא השתנתה השקפת אנשי דמשק, במוסלמים ובנוצרים, על דרוזי ההר בתור "שדרים" עד מאוחר במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. ובין חמשים של המאה ה-19 ועד סופה, בעמק חורן הדרוזי- חורן- התקיימו מספר התחוללות חברתיות ופוליטיות, בעיקר חידেন্স "המכון העמי", כרבע השני של ההתנגדות והעימות שזוהר בדרוזי סווידה.