בין סרטון שאינו נטען לבין מצור שלא נגמר: שיעורים בסבלנות הפלסטינית

מחבר: د. أسامة عبدالله

(אתה זה שמחליט אם המשפט הזה חל עליך או לא)

אנחנו חיים היום בתקופה שבה הרגעים ממהרים כל כך עד שהם כמעט מופסים בין האצבעות שלנו, תקופה שבה ההמתנה הפכה לנטל שאינו רצוי, והסבלנות למטבע נדיר. אנחנו מכינים את האוכל או מזמינים אותו תוך דקות, צופים בחדשות בשניות, ומעבירים ממחשבה אחת לאחרת כאילו המסך נמחק באצבע. אבל מאחורי הקצב המטורף הזה, מסתתרת שאלה אנושית עמוקה: האם עדיין יש לנו את היכולת לשלוט בקצב הזה המהיר, או לתת לדברים את זמנם להבשיל, ולרגשות להימתח כדי לעשות הבדל?
בעידן המודרניות הדיגיטלית, להמתנה כבר אין מקום בפרטי חיינו היומיומיים. מספיק שלוחצים על המסך של הטלפון כדי שהדרוש יגיע תוך דקות, או מעבירים אצבע כדי להחליף סרטון לפני שהוא הושלם. סגנון חיים זה עיצב את התודעה שלנו לפי עקרון הסיפוק המיידי, ואילץ אותנו להחליש את היכולת שלנו להיות סבלניים ולהמתין, בעוד שיש דברים רבים בחיים שאינם נרכשים אלא בעמל ובנשימה ארוכה. כאן אני מזכיר את האמרה הידועה של תופיק אלחכים: "לא כוח הרגשות עושה את הגדולים, אלא משכן הזמן שלהם", כקריאה נגד כוחות הרגע הדחוף וחסר הסבלנות, שכן הגדולה אינה נובעת מהפגנה חולפת, אלא מרגשות ומאמצים הנמשכים על פני הזמן.

מחקרים רבים הוכיחו באמת את עומק הבעיה, לדוגמה, מי מאיתנו מסיים לקרוא את התנאים הארוכים הנדרשים להורדת אפליקציה מסוימת על הטלפון שלו? בניתוח רחב של מיליוני צפיות, התברר כי משתמשים מתחילים לעזוב את הסרטון אם עיכב את טעינתו יותר מכמה שניות, וכי הסיכוי לנטישה עולה עם כל שנייה נוספת. התנהגות זו ממחישה כיצד הטכנולוגיה שינתה את העצב שלנו לשנוא את ההמתנה, ואפילו לדרוש אותה בצורה ביולוגית. הבעיה אינה מוגבלת לרגע הצפייה, אלא מתפשטת לנוכחות הטלפון עצמו בידינו; ניסויים מעבדתיים הוכיחו שרק נוכחות הטלפון על השולחן, אפילו כשהוא שקט, מפחיתה את היכולת הקוגניטיבית והריכוז בהשוואה למי שהסיר אותו לחלוטין מהשדה הראיה. כלומר, אנחנו חיים בסביבה רוויה בהסחות דעת, ששודדות מאיתנו את היכולת לשמור על "המשך" הארוך שדיבר עליו החכם.

ואולי הניסויים המפורסמים ביותר שהתייחסו לערך הסבלנות הם "מבחן המארשמלו", שבו ניתן לילדים לבחור בין חתיכת ממתק מיידי או פרס גדול יותר מאוחר אם יחכו. מאוחר יותר, ההצלחה במבחן זה הייתה קשורה ליכולת של הילדים לשלוט בעצמם ולהשיג הישגים טובים יותר בעתיד. אף על פי שחקרי חדשים הראו שהגורמים החברתיים והסביבתיים משפיעים מאוד על התוצאות, מהות המסר עדיין קיימת: היכולת לדחות סיפוק היא מיומנות חיים קריטית. מאידך, מה שטכנולוגיות התקשורת והסרטונים המהירים מטילים בנו הוא בדיוק ההפך; זה מאלץ אותנו לעבור באופן מתמיד מתוכן אחד לאחר, מה שמיגר את השעמום ומחליש את התוכן ומקשה עלינו להיבנות מהפרויקטים ארוכי הטווח או להיכנס למחשבה עמוקה.

אם כן, האמרה של החכם מסכמת את משבר עידן המודרניות שלנו: איננו זקוקים לבעירה רגשית חולפת כמו שאנחנו זקוקים ללהבה מתמשכת של סבלנות וריכוז. אולי הפתרון טמון בהנדסת מחדש של יחסנו לזמן ולטכנולוגיה, כי מהצעדים הפשוטים זה להרחיק את הטלפון בזמן עבודה או לימוד, ולספק סביבות שבהן יש פחות הסחות דעת, ולטפול בהשגת הישגים כמיזם מתמשך ולא כסדרה של תגובות רגשיות רגעיות, כמו שניתן להחזיר את הכבוד לפעולות שמקדמות את האיטיות היעילה, כמו להקדיש זמן לקרוא ליצירה אחת או להרהר בציור או לבצע משימה מורכבת ללא הפרעה, כי אלה אינן מותרות, אלא אימון מעשי בהארכת הזמן של הריכוז והסבלנות.

המודרניות אינה אויב של הסבלנות אלא אם נרשה לה להיות כך. אנחנו יכולים לנצל את מהירות ההגעה שמאפשרת הטכנולוגיה, אבל אנו מחויבים באותה מידה להגן על היכולת להיות סבלניים, ולדאוג ל"משך" הרגשות והמאמץ, כי הם בלבד מייצרים את הגדולה והיצירתיות. היצירתיות אינה ניצוץ הנעלם כמו שהיא מופיעה, אלא היא אש שקטה שנשארת בוערת כל עוד אנחנו יודעים להמתין.

ואולי הפלסטיני היום הוא זה שמבין ביותר את משמעות מה שאמר תופיק אלחכים: "לא כוח הרגשות עושה את הגדולים, אלא משכם". תחת הכיבוש ומצור ובמצוקת משאבים, ההחזקה אינה רגע התלהבות חולף, אלא מסע ארוך של המתנה ועבודה שקטה והשתעשעות בתקווה. אנחנו זורעים ואנחנו יודעים שהקציר עלול להתאחר, ובונים את המיזמים שלנו וידועים שהמכשולים יכולים לחזור, וחולמים על מדינה חופשית תוך הידיעה שהדרך אליה קשה וארוכה. לכן הסבלנות הופכת לא רק לפדיון, אלא לאסטרטגיית חיים, והרגיעה אינה מותרות, אלא נשק להישרדות. המודרניות עשויה לדחוף אותנו להיחפז, אך העניין שלנו מלמד אותנו כי מה שנחטף בסבלנות נשאר, ומה שבנוי מתוך חיפזון יCollapse ברוח הראשונה.