התשישות של החפים מפשע מהגלות הכפויה

מחבר: سما حسن

אחד מהנכסים יכול לספר לך כשהוא נושא מעט חפצים והרבה עייפות וכאב, שזו הפעם העשירית שהוא עוזב, בעוד אחר יאמר לך שהוא לא יודע באיזה סדר הפעם הזו או שהוא גם עייף מלהוניג את מספר הפעמים שהוא עזב, בזמן שהוא עייף מכל דבר סובב אותו, כי לא היה דבר בסיסי שמעניק לו או לילדיו נוחות או ביטחון, ואולי להיות מגורש באותו מקום או באזור גיאוגרפי צר הוא הכואב והמעייף ביותר עבור אותם עייפים ומותשים, שלא נשאר להם דבר לא כסף ולא בריאות ולא אפילו תקווה.

לגירוש שלא יודעת לאיזה סוף זו צורת הגירוש שלא תיהיה האחרונה, משום שהכיבוש התמיד על להשתמש בשיטה הרצחנית הזו עם תושבי מחוז עזה וצפונה, במיוחד מאז החלה ההרג הזה, אם כי הוא לא מפסיק כמובן להשתמש באותה שיטה הנקראת "מרונגיה" ומשמעותה העברת אנשים במעגל צר, כך שהם סובלים מעייפות, ייאוש ואובדן היכולת לחשוב על חיפוש מקום חדש, ואנחנו לא מכחישים שהעדר של האדם להרגיש יציב במקום אחד במשך תקופה ארוכה הוא אחד הסיבות להרס הנפשי שלו, ומה שמוביל לתוצאות שגורמות לו להתמוטט לאט מול עצמו וילדיו.

לגירוש ללא סדר, עוברים תושבי אזורי צפון מזרח העיר עזה, כמו גם דרום מזרח השחורה ולאן שהולכים מהמוות המהיר אל הלא נודע, נושאים את מעט החפצים או מה שנשאר להם מחפצים מקולקלים ודיוסים, ופונים אל הלא נודע או אל סיכונים שפחותים ממות, כלומר שהמוות עדיין נוכח ביעד החדש, אבל עם תאריך מאוחר או בצורת שונה, כי הם עשויים למות מרעב וצמא וקור או מסיבוכים של חום גבוה, והם עשויים למות בגלל הפצצות אקראיות שמגיעות לאזור המוגדר כאזור בטוח או הומני, וזוהי השקר הגדולה ביותר שאתה יכול לשמוע בחייך, או השקר שגורם לצו האוניברסלי לחוש חוסר נוחות כאשר הכיבוש מכריז על אזור מערב עזה כאזור בטוח, בעוד הוא לא מפסיק להפציץ אותו, ובעוד הוא מכריז מהתחלה של המלחמה שאזור מועסי חאן יונס הוא אזור הומני אבל הוא ביצע טבח מחריד בו, אלא שאפילו התחלנו לשמוע על שמות אזורים שלא הכרנו, ושמות אלה מספרים לנו על הטבחים שמתבצעים למרות שהכיבוש הדביק פחמיות לתושבים מזרחית לעיר לפנות לאזור הזה, אבל עליך להיכנס להכיר שאויבנו שקרן ערמומי ומרמה, ולכן אתה שומע כל יום על טבחים שמבוצעים לסירוגין ברחוב הניצחון ובשדרות האורווה ובאזורים אחרים שלא הכרנו אף פעם לפני המלחמה, כי מועסי חאן יונס הייתה מבחינתנו אזור ירוק מתמשך שלא נגמר אלא ביופי המרהיב של חוף הים, היום זו ארץ הדיכוי, רעב וביזוי, וכאן פצועים וכואבים שוטפים כל בוקר במי הים שהפכו למים מעוכים, כאילו הם צועקים ממה שמעכיר את דמם של המושאלים והמוחזקים.

היום ומחר עוזבים המפנים אל הלא נודע להימנות עם המוות שהאויב ממציא בדרכים חדשות, ואולי השימוש ברובוטים מתפוצצים הוא הגרוע מבין הכלים הללו, ובכן שהרובוט המתפוצץ מגיע ל-קילומטר, ובכך הוא מסכן את מי שנמצא במרחק הזה מכל הכיוונים, מה שמאלץ את המפנים העייפים, הרעבים, ישנים על חורבות הבתים הוורודים והמרוסקים או ישנים באוהלים בצידי הכבישים, לברוח בלילה עם ילדיהם בלי להסתכל על דבר ולא נושאים דבר, בניסיון אחרון להימלט מהממאר לעבר הלא נודע, כי כאשר הם יחזרו בבוקר הם יבינו שאיבדו הכול, אפילו דלי מים וגם שאריות הקמח שהיו בשק כותנה בפינת אוהל, כדי להתחיל מסע חדש לעבר הלא נודע, כלומר לחפש שוב מנקודת האפס מקום, חפצים ואוכל.