תרבות פצועה בפצעים: צעירים שמתבגרים עם קריאות נקמה

הגעתי לכפר קאסם כדי להשתתף בהלוויה של אחד הצעירים שנפל קורבן לפשע ירי. החום עטף את המקום כמו חודש יולי בכובד שלו. התקרבתי לכיכר שבה התקבצו עשרות צעירים: חברי הנספה, קרובים, ומכרים מהכפר ומחוצה לו. השחור עטף את המראה, בגדים דומים שלבשו כולם כאילו היו תלבושת אחידה, ובצד חניות הרכב בלטו מכוניות "סקודה" שצבעו את התמונה, לצד מכוניות פאר מדגם "ב.מ.וו" ו"מרצדס".

חלק מהצעירים עמדו במעגל, אחרים ישבו על כיסאות, בעוד שחלקם נצמדו לפינות המקום, חוטאים לנעיצת מבטים באדמה, שקועים בשקט שהעמיסו עליו המחשבות. על פניהם השתלבה עצב עמוק עם זעם משתולל, אך הזעם נותר ספון פנימה עד לרגע הגעת הגופה.

כאשר נכנס רכב המעבר של המתים עם הגופה של הצעיר, התפשט המראה כמו סופה: נשמעו קריאות תקועות, עלו זעקות בכי רווחות, בעוד אחרים הסתפקו בבכי בשקט או דמעה שנזלה בכוח, בעוד חלקם מהססים להציג את דמעותיהם מחשש שזה יתפרש כחולשה. בתוך כמה רגעים, ההלוויה הפכה לאופרה של עצב ואיומים, קריאות נקמה ואיומים על נקמה. על הקברים, לאחר שהונחה הגופה בעפר וקראו תפילה ו"פתיחת",