איזה "פתרון שתי המדינות" היה מקובל על "תהליך אוסלו"?

בעת עצירה על המרכיבים הבולטים של העמדה הישראלית כלפי הטריגר הצפוי להכרה עולמית במדינה פלסטינית בחודש הבא (ספטמבר), התייחס הכותב של שורות אלו, בשבוע שעבר, לשאלה שהימין הישראלי השלטון מנצל בהקשר של הודעתו הדוחה את הקמת מדינה פלסטינית, את העמדה של ראש ממשלת ישראל הקודם יצחק רבין, אשר חתם על הסכמי אוסלו עם אש"ף, ומזוהה עם קבלת גישת "פתרון שתי המדינות".

הימין הזה מצביע על כך שבמהלך תהליך אוסלו גם רבין המשיך להדגיש, עד לרציחתו, שהמסלול שלה לא יוביל להקמת מדינה פלסטינית ולא להשגת נסיגה ישראלית לגבולות 4 ביוני 1967. וכך הודגש במסמך שפרסם בתחילת שנת 2019 מרכז בגין-סאדאת ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן הישראלית, ששואף, אם בדיעבד באותו הזמן, לספח את שטח C מירושלים המערבית, וחוזרים אליו בימים אלה דרך ההערה של מחברי אותו המסמך שאין להתעלם, בשום אופן, מכל מה שקרה בישראל ובאזור המזרח התיכון מאז תהליך שטפון אל-אקסא בבוקר ה-7 באוקטובר (2023), וכי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה ירושלים, בסיטואציות הנוכחיות, תיחשב, בעיניי כל פלסטיני, לתוצאה ישירה של פרוץ המלחמה בבוקר הזה, ו"יהיה מוחמר מבן סלחים".

כמובן, הימין הישראלי לא מכחיש כי רבין רצה לסיים את השליטה בפלסטינים בשטחים הכבושים מאז 1967, והוא נשאר מחובר למטרה זו, אך, באותו הזמן, נשאר מתנגד לכך שהמסלול הזה יוביל לנסיגה לגבולות 1967 וליצירת מדינה פלסטינית. בנוסף יש לציין כי ראיית רבין זו לא נובעת בעיקר ממניע אידיאולוגי, אלא מממדי ביטחוניים אסטרטגיים.

קיימים מסמכים רבים הקשורים להיבט הזה של ראיית רבין וממחישים אותו, אולי הבולט שבהם הוא הנאום האחרון שלו בכנסת, כאשר הציג את הסכם "אוסלו ב" לאישור, ב-5 באוקטובר 1995, שבו הציג את העקרונות שהוא רואה כבסיסיים, ואין לחזור מהם בנוגע לפתרון הקבוע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהם: לא לנסוג לגבולות 1967; להתעקש על שמירת ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, כולל ההתנחלויות גבעת זאב ומעלה אדומים; לשמור על אזור בקעת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל; להגדיר את המדינה הפלסטינית שייהנו ממנה הפלסטינים כ"ישות שהיא פחות מדינה". ההגדרה הזו מייצגת בעבור הימין הישראלי, ולא רק כמסמך המראה על התנגדותו של רבין לרעיון שתי המדינות, הוא דיבר במדויק על "ישות (פלסטינית) שהיא פחות מדינה בה ינהלו את ענייני הפלסטינים שחיים בתחומה". וכך, חזרה על המושגים הללו יכולה להוביל לפטור את המשתמש בהם מכל מאמץ פרשני.

ובנוסף, הסיפור הישראלי, שעליו יש הסכמה, טוען כי השאיפה של רבין לסיים את השליטה הישראלית בפלסטינים הושגה לחלוטין.

והתחלה הייתה במאי 1994, עם נסיגת צה"ל מהקהילות הפלסטיניות ברצועת עזה והעברת השליטה במקום ובאוכלוסייה לסמכות הפלסטינית שזה עתה הוקמה, ואז לאחר רצח רבין, כאשר ישראל נסוגה מכוחותיה הצבאיים מהאזורים המיושבים ביהודה ושומרון - אזורי A ו-B. וב-20 בינואר 1996, התקיימו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ואחר זמן קצר, בוטלה המנהל האזרחי והשלטון הצבאי בשני האזורים הנ"ל, והוחלף במשרד תיאום ותקשורת. ובנסיון על פי הסיפור הישראלי עצמו, מאז, במיוחד לאחר החזרה בעיר חברון בינואר 1996, הפכו יותר מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון "לשליטה פלסטינית ולא תחת כיבוש ישראלי"!