הקמפיינים המערביים נגד סין: דימוי מעוות או פחד מהחלופה?

מאז שסין החלה לקום בשקט בסוף המאה ה-20 ולבנות את עצמה מחוץ למטרייה המערבית, ברור שהמדינה הזו, ששורשיה תרבותיים עמוקים, צועדת בדרך שונה מהמקובל. היא לא התפתחה תחת דגל הדמוקרטיה הליברלית ולא אימצה את סיסמאות הגלובליזציה המערבית, אלא עיצבה את ניסיונה הייחודי עם מאפיינים מזרחיים, מסורות קולקטיביות ואסטרטגיה המבוססת על עבודה, משמעת וסבלנות ארוכה.

אך הצלחה זו לא התקבלה בארץ המערב בברכה. בזמן שסין בנתה והשקיעה וחיברה את העולם כלכלית, מרכזי ההחלטה בוושינגטון, לונדון ובריסל הביטו על התקדמות זו בעין חשדנית, לאט לאט והעלייה הסינית בדיבור המערבי הפכה מסיכון לאיום, ולאחר מכן לחומר יומיומי לקמפיינים פוליטיים ועיתונאיים המגנים על סין כאיום הגדול על הסדר העולמי.

המאפיינים שסירבו להצטבר על דמות סין בעיתונות המערבית: מדכאת, אוטוריטרית, תוקפנית, לא מוסרית, שאינה מכבדת ערכים אנושיים, ולא היה תיאור זה תוצאה של מעשים ממשיים כמו שהיה ייצוג של קמפיין מאורגן שמטרתו לעוות את החלופה האפשרית לפני שהיא משיגה לגיטימציה בעיני העמים.

ואילו המדהים הוא שרוב ההאשמות הללו לא מופנות לסין בגלל שהיא פגעה במישהו, אלא בגלל שהיא בחרה לפעול בדרך עצמאית שאינה נכנעת להגמוניה המערבית. סין לא כבשה מדינה ערבית ולא הפילה ממשלה בכוח ולא فرضה על העמים אורח חיים או חוקה מסוימים. כל מה שהיא עשתה זה להשיק את פרויקט "החגורה והדרך" אשר חיבר יותר ממאה מדינות עם אינטרסים כלכליים משותפים והעניקה דרכו הלוואות, נמל ים, דרכים וטכנולוגיה מבלי תנאים פוליטיים או התערבויות פנימיות.

באפריקה, סין בנתה בתי חולים, שדות תעופה ומסגדים, בבנקאיה נבנה המסגד הגדול ביותר שם, ובמזרח התיכון היא חתמה על הסכמים בתחום האנרגיה, טכנולוגיה ותשתיות, ואסיה המרכזית תרמה לחינוך ולתקשורת אזורית, ועשתה כל זאת מבלי לירות קליע אחד או להטיל "רפורמות דמוקרטיות" כפויות על ניצחון של אדם הכפוף להם כפי שעושה המערב, ולכן היא נחשבת לאיום מצדו.

מבחינת רוב מדינות הדרום הגלובלי, סין אינה נחשבת לכוח אימפריאליסטי או מוסרי, אלא היא שותף פרקטי שמכבד את הריבונות ומחפש תועלת הדדית, ולכן מצאה מקום רחב בעולם הערבי, האיסלאמי, האפריקאי ואמריקה הלטינית, כאשר כוחות המערב נכשלו בבניית קשרים על בסיס כבוד הדדי.

ולמרות כל זאת, המשך מכונת התקשורת המערבית התמקד בנושא אחד: האויגורים. נצבעה תמונה אפלה של רדיפה, בעוד שמסעות אלו התעלמו מכך שסין כוללת יותר מ-56 לאומים ושמדיניותה מכוונת נגד הפיצול והטרור ולא נגד האיסלאם או המוסלמים. אף אחד לא הזכיר שארצות כמו סעודיה, טורקיה ואיראן מתמודדות עם סין ללא דאגות קיומיות, אלא בהדדיות פתוחה ובתמונת תרבות וכלכלה פעילה.

והחשוב ביותר, שסין לא מתנגדת לפתוח את דלתותיה לוועדות בינלאומיות ניטרליות בזמן שבייג'ינג מתעקשת שהמערב תומך בכוחות פיצול בהונג קונג וטאיוואן ומסית לערער את יציבותה מבפנים, בניגוד ברור להכרה הרשמית שלו כי אזורים אלו הם חלק מסין.

התקשורת המערבית גם התעלמה מכך שסין הייתה אחת המדינות המגנות על הסוגיה הפלסטינית בפורומים הבינלאומיים ושלא השתתפה במימון או בהגנה על מלחמות שהשמידו את עיראק, קרעו את לוב או הפכו את סוריה להריסות, אלא שסין תמכה – ועדיין תומכת – בתנועות השחרור בדרום הגלובלי, בעוד שהמערב הוביל קמפיינים אימפריאליסטיים מודרניים כדי לשלוט במשאבים טבעיים ובדרכים ימית ואווירית באזור המזרח התיכון.

מנגד, אף אחד לא שאל את עצמו במערב: מה עמדתנו לגבי רדיפת המוסלמים בבורמה והודו? מה התגובה שלנו למלחמת ההתנגדות בעזה? מה עם הכלא הסודי, ההאזנה העולמית והעונשים הכלכליים שפוגעים בחיים של האזרחים? למה לא להאור את זאת? כי המטרה לא הייתה – מעולם – להגן על האדם אלא למנוע את עליית פרויקט שאינו עובר דרך וושינגטון.

ולמרות שסין היא מדינה עם מערכת מרכזית נוקשה וכופה מגבלות ביטחוניות כדי להגן על עצמה מריגול והשחתה חיצונית, היא לא נוקטת בצביעות פוליטית כפי שהמערב רגיל, לא מדברת על חופש ותומכת בהפיכות, לא מקדמת דמוקרטיה ותומכת במשטרים מדכאים, מגינה עליהם ושודדת את משאביהם, לא מכפיפה מדינות לדוגמאות מוכנות ולא עושקת אותן כלכלית, לא בוכות דמעות תנין על זכויות האדם בזמן שהיא חוסמת את העמים ותומכת בהשמדות בפלסטין.

מה שסין חווה היום אינו ביקורת אובייקטיבית לגיטימית, אלא קמפיין מתוכנן ומקיף שמטרתו העיקרית: למנוע הולדת דגם עולמי חלופי, מודל שלא מדבר בשפת עליונות, שאינו מכנס מוסר, ואינו מציג את עצמו כמושיע העולם, מודל שרואה בשיתוף פעולה ולא בהגמוניה, בבניין ולא בכיבוש, בתועלת הדדית ולא בניצול, ובגזירה משותפת ולא עליונות גזעית.

כן, סין אינה מדינה מושלמת, אך היא לא פגעה באף אחד, לא חיסלה עמים ולא גנבה את עושר האחרים. היא כוח מתעורר שמעוניין לשחק תפקיד עולמי ושואף לכך דרך ייצור ולא מלחמה, דרך מסחר ולא הפיכות, דרך דיאלוג ולא איום, ודאגתה הראשונה היא להעביר את עמה לחיים ברווחה.

ובעידן בו משתנים מאזן הכוחות והמכשלים הישנים מתפוררים, אולי הגיע הזמן שנשקול מחדש: מה שאנחנו רואים היום מ"שד המציאות הסינית" עשוי להיות אינו אלא מסך שמסתיר פחד אמיתי... פחד המערב מאובדן ההגמוניה שלו על הנרטיב, על העוצמה, על האמת ואובדן היכולת שלו לעבד את האנשים ולשדוד את משאביהם.