המלחמה הפתוחה - אסטרטגיה ישראלית חדשה

בלי קשר לתוצאה כלשהי שתנבע מהמפגש של ראש ממשלת ישראל בנימין נתנהיו עם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, המעקב אחרי מה שמטריד את המומחים הישראלים הקרובים לקואליציה הימנית השלטת, ובעיקר לגבי עתיד המלחמה בעזה, מעיד על כך שהם ממשיכים לחזק את מושגם לביטחון לאומי, אשר הם מציינים שהוא נגזר מן העובדות החדשות והתמורות בשטח, במאמץ לאמץ מושג אחר במסגרת גיאוגרפית רחבה יותר, ומנקודת מבט ביקורתית בעלת אופי התקפי הפוגע במספר גופים, בראשם המוסד האזרחי.

באופן כללי, ניתן לומר שהמסקנות המרכזיות שהתקבלו, והצפויות להשפיע במידה רבה על המושג החדש לביטחון לאומי ישראלי: ראשית, הצורך לעבור למה שמתואר כ"אסטרטגיית חיסול". בהתאם למה שמאמת אחד המומחים בענייני ביטחון, אימצה ישראל, מאז האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בשנת 2000, אסטרטגיית הרתעה, והימנעה מלטעון שהצבא חייב לחסל את המפגשים נגד ארגונים שאינם מדינתיים, כמו חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה. במהלך התקופה הזו, היה יוצא דופן אחד בנוגע לאימוץ אסטרטגיית החיסול מול הפלסטינים, שהתבטא במבצע "חומת מגן" בשנת 2002, ובכמה מבצעים נוספים שהגיעו לאחריו, "המכוונים לחיזוק ההצלחות של המבצע ההוא", אך הם נותרו מוגבלים לרצועת יהודה ושומרון. החזרה ל"חומת מגן" כאן עולה מכיוון שהיא, בעיני המומחה הזה, כמו גם בפרשנויות של אחרים, סללה את הדרך לחזרה של שליטת הצבא הישראלי במקומות שבשליטת הרשות הפלסטינית, ואיפשרה את הקמת "הגדר הפרדה", והטילה על הרשות לחזור לשולחן המו"מ ושיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. לאור זה הושג ביטחון יחסי בזירה הזו.

מן הצד השני, השבתה נועדה להזכיר את המכנית הנדרשת כדי להגיע לחיסול שיבוא לאחריו רגיעה יחסית ארוכה, שהיא מכנית השימוש בכוח קרקעי גדול לצד שימוש מינימלי בירי של חילות האוויר והתותחנות הכבדה, בנוסף להכנה לשלוט על הקרקע במשך זמן ארוך.

המסקנה השנייה היא שהשימוש באסטרטגיית הרתעה נגד ארגונים شبه מדינתיים, כמו "חמאס" וחיזבאללה, נחשבת למורכבת וקשה יותר ברמת הביצוע מאשר הרתעה מול מדינות. ואפילו אם תחת אסטרטגיה זו שורר שקט לפרקי זמן, זה לא פותר את בעיות הארגונים הבסיסיים, אלא רק מאפשר, ככל הנראה, את האפשרות להחייאת פעולות ההתנגדות בעתיד.

ניתן לומר כי המסקנות הללו עשויות להסביר את מצב המעבר של המלחמה הפתוחה, במיוחד בעזה, לאסטרטגיה ישראלית, במקביל להימנע מהצגת אסטרטגיה אחרת ברורה הנוגעת לרוח המחר, מה שמעיד על שמירה על הסכסוך, ללא הגדרת יעד ברור או מסגרת זמן.

נראה כי המסר החשוב ביותר מאחורי גישה זו, כפי שניסח היסטוריון ישראלי ימני בעיתון "ישראל היום" לפני מספר ימים, הוא שישראל תישאר במצב של מלחמה פתוחה באזורים הגבוליים שלה, ולא תאפשר שום פעילות צבאית באזורים אלה, מה שכולל את הגבול עם לבנון וסוריה ויהודה ושומרון, כמו גם את רצועת עזה שעדיין תישאר בטווח אסטרטגיית החיסול הישראלית עד שתיערך הודעה אחרת. באופן דומה, ההיסטוריון הזה, בְּמה שניתן לראותו כביטוי של איום, קורא להשתמש באסטרטגיית מלחמה בכל מה שקשור לשתי האזורים הגבוליים עם מצרים וירדן, מה שהתכוון לחזרת ההערה הקודמת לגבי ההקשר הגיאוגרפי הרחב יותר.

ובמה שכתב בהקשר זה שהוא לאחר התקפת 7 באוקטובר (2023) אין לישראל להתיר קיום של שום ארגונים "טרוריסטיים" באזורים הגבוליים שלה. עליה להמשיך להפעיל את עקרונותיה החדשה המפרטת על לתקוף כל ארגון המזיק לקבוצות "טרוריסטיות", כמו שהיא עושה ביהודה ושומרון ובדרום לבנון ובסוריה, כמו שעליה להצהיר כי עקרון זה מתייחס גם לירדן ולמצרים אם היא תרגיש שישנם ארגונים כאלו, הנמצאים במעבר להיווצר באזורים הגבוליים עימם.