ווינה רואה לידת חזית עולמית נגד ציונות

מחבר: عوض عبد الفتاح

ברגע היסטורי יוצא דופן, ובזמן הטבח המתמשך שסובל העם הפלסטיני, התקיים, לפני שבועיים, בכיכר בווינה שבאוסטריה כנס נגד ציונות (הכנס הראשון שהניב את הארגון הציוני העולמי התקיים בשנת 1897 בבאזל שבשווייץ), ביוזמת אינטלקטואלים ופעילים יהודים. הכותרת הנועזת והמעוררת סערה עוררה מההתחלה דיון בתוך המגזר הפלסטיני: האם יש טעם להשתתף בכנס שמאורגן בידי יהודים שהתנגדו לציונות? לא אמורה להיות התנגדות לציונות אחריות יהודית מוסרית בראש ובראשונה, בדיוק כפי שהיא אחריות פלסטינית קיומית? האם עדיף להשאיר את הבמה לאותם יהודים כדי שיביעו בעצמם את דחייתם את המערכת הציונית, במטרה להשפיע על הקהילות המערביות המשתפות פעולה עם מערכת ההשמד הציונית, המערבבות בכוונה בין אנטישמיות וביקורת לגיטימית לישראל?

כמה קולות פלסטיניים הביעו, אם בזהירות, את חששם שהיוזמות הללו יהפכו לניסיון "לספוג" או לקחת בעלות על קול הפלסטינים עצמם בזירה של סולידריות עולמית. אך מהרה תפס רגלי התסוס, לאחר שהובררה האופציה הליברלית של הכנס ונועזותו במאבק נגד הסיפורים הרשמיים המערביים.

השתתפתי לצד ד"ר גדה כרמי, פעילה וסופרת ידועה בבריטניה, וד"ר רמזי ברוד, סופר ועורך פלסטיני המתגורר בארה"ב, בכנס הזה שנמשך שלושה ימים (11–13 ביוני 2025), וכלל נאומים חשובים מאינטלקטואלים ומחשבים יהודים מכל רחבי העולם. לקראת הכנס התקיים מפגש הכנה בזום, שבו הוסכם להרחיב את מסגרת הכנס כך שתהפוך לפלטפורמה עולמית שמטרתה לבנות חזית אנושית נגד ציונות וכל צורות הדיכוי: מהקולוניאליזם, ניצול, ניאו-ליברליזם, גזענות ואימפריאליזם.

סמליות וינה ומשא ההיסטוריה

בחירת וינה, שבה חי תאודור הרצל, מייסד הציונות הפוליטית, לא הייתה מקרית. הסמליות כאן עמוקה, שכן הכנס הזה מתכנס למאבק נגד הפרויקט שהחל בעיר זו לפני יותר ממאה שנה, ובאותה העיר שהפכה עדות היום להתהוותה של תודעה חדשה, יהודית ועולמית, נגד זוועות הפרויקט הזה.

לקחו חלק בכנס יותר מ-400 יהודים, מדורות, נטיות ומקצועות שונים, למרות המגבלות והלחצים, וזכתה לעשרות משתתפים שאינם יהודים. וכפי שסיפרו המארגנים, רוב האולמות בווינה סירבו לארח את הכנס, מה שכפה על המארגנים לקבל אותו באולם אירועים שבבעלות אזרחים ממוצא טורקי, שהציעו אותו בחינם, מאתגרים את קמפייני האיומים.

שורשים של תנועת ההתנגדות לציונות היהודית

מה שצריך לזכור הוא שהתנגדות לציונות לא הייתה מעולם בלעדית לפלסטינים או לערבים. להפך, היא התהוותה במקביל לתנועה הציונית עצמה. בשנת 1897, כאשר הרצל ארגן את הכנס הציוני הראשון, הובילה תנועת "הבונד" הסוציאליסטית היהודית במזרח אירופה חזית פופולרית נגד הציונות, קוראת לשילוב היהודים בחברות הלאומיות שלהם, ולא להקמת ישות יישובית בארץ אחרת.

מחקרים היסטוריים מראים כי רוב המעבר היהודי ממזרח אירופה עד שנות ה-30 לא היה ציוני, אלא נחשב לתנועה ריאקציונית, או אפילו כפירה כפי שראו היהודים האורתודוקסים, ומאות אלפי יהודים שברחו מאירופה לא פנו לפלסטין, אלא לאמריקות, לבריטניה ולדרום אפריקה. היהודים שנפגעו בשואה הנאצית היו ברובם לא ציונים. למעשה, המערב, לאחר המלחמה, סירב לקבל את הניצולים, ודחף אותם בכוח לפלסטין, שהייתה לו רצון שיש לכוונה שיהיה פרויקט פונקציונלי במסגרת התפשטות האימפריאליזם המערבי.

מה אחרי עזה: רגע של חשיפה

לא היה הכנס הזה מתקיים, ללא האכזריות חסרת התקדים שמבצעת ישראל בעזה, והטיהור האתני בגדה המערבית. הטבח הזה, שהביך אפילו את תומכי ישראל המסורתיים במערב, העיר את מצפון רבים מהיהודים. ובהקשר זה צצו קולות של בני ובנות הניצולים מהשואה, המעטים, המתנגדים לפרויקט הקולוניאלי הזה בשם המוסר וההיסטוריה. התהפכה הציונות בפני דור חדש של יהודים, לא רק כתנועה קולוניאלית, אלא כפרויקט איום קיומי על הערכים האנושיים, ועל היהודים עצמם.

לקראת חזית שחרור קוסמית

הכנסנים הדגישו שהמאבק שלהם אינו מוגבל להתנגדות לציונות בלבד, אלא הוא מתרחב לכלול את הממשלה המערבית המשתפת פעולה איתה, והאליטות התומכות במערכת הקולוניאלית הזו בפלסטין. המשתתפים שיחזרו את דגם השיתוף היהודי – מוסלמי באנדלוסיה, וניסיון החיים המשותף במדינות הערביות, כמקור השראה לראיה שלא לאחר הציונות: ישות דמוקרטית צודקת לכל תושביה, מהים לנהר.

והודעת הסיום הדגישה את הצורך לבנות תנועה פוליטית עולמית נגד הציונות, ולשחרר את הפלסטינים והיהודים מהפרויקט הזה, ולהפעיל את הסיפורים הרשמיים המסופרים במערב. כמו כן, היא קראה לעודד את המהססים, יהודים ולא יהודים, המובלים על יד קמפייני הדיכוי והקו, להשתלב במאבק האנושי הזה.

הדרך ארוכה… אך אין דרך חזרה

למרות האתגרים, מה שחזית הכנס בווינה אינו אירוע חולף, אלא נקודת יסוד בהתהוות מעמיקה שידועה היום ברחבי הציבור העולמי. ההכאה על רעיון הציונות במערב, והכלכלה של ישראל בדרך שאינה נראתה בעבר, והתהוותה של תנועת שחרור קוסמית המגובה בעוול המוסדי – גם בפלסטין וגם באזורים אחרים – כל זאת מהווה הזדמנות היסטורית, למרות כל הכאב.

ברור שכבר אי אפשר "ללבוש" את הציונות או לנקות אותה מהפשע היהודי. היא תישאר, עם ישראל, נטל מוסרי על המין האנושי. ההתפתחות הזו עשויה, כיום, לפצות חלקית על העדר או חלשות הקולות שנקטו בהתקפה על הציונות בתוך ישראל, שבחרו לשתוק או להיסגר תחת העומס של הדיכוי וקמפייני הדחייה. ואילו התנועה המתפתחת היום נגד הציונות, היא צועדת בדרך ארוכה ומאתגרת, אך היא החלה ולא תתעכב, ונושאת הבטחה לעתיד אנושי חופשי וצודק, לפלסטין ולעולם.