ההסכם המעברי: בין חישובי האזור לדרישות הגנת ההוויה הפלסטינית

טראמפ והכפתור להפסקת אש על נתניהו 

כבר ברור כי ימים ספורים, שיכולים להתריע או להמעיט, מפרידים בין ההכרזה על הסכם המעבר להפסקת אש זמנית. טראמפ, שאומר שהוא הגן על ישראל או אפילו הציל אותה ממלחמתה עם איראן, לא יתיר לנתניהו להמשיך בכפיית המagenda האישי שלו על מה שטראמפ רואה כהזדמנות שלו לתכנן מחדש את האזור בהקשר הסכסוך האזורי והבין-לאומי עליו. כמו כן, הדרישות או השינויים שהגישה ההתנגדות על גבי מסמך המסגרת של ההסכם נחשבים, מנקודת מבטם של המתווכים כולל וושינגטון, לא פוגעים במהות ההסכם אשר הפך לאינטרס אזורי ובין-לאומי כולל.

 המשחק הישראלי במו״מ לאחר ההסכם
 
נתניהו, שרואה עצמו שותף בחזון האסטרטגי של טראמפ לגבי האזור, לא יוכל לתמרן עם טראמפ לגבי הצורך בהכרזה דחופה על הפסקת אש. ממשלת הכיבוש לא דחתה את השינויים הפלסטיניים, אם כי טענה שהם אינם מקובלים. היא תשאף, במהלך המו״מ הנוכחי או לאחר ההכרזה על ההסכם, לכפות מצבים שמשרתים, מנקודת מבטה, מה שהיא שואפת להשיג. והנושא המרכזי שהיא מתמקדת בו, תחת טענות זדוניות, הוא מה שהיא מכנה "מציאת אזור אנושי לתושבי הרצועה עד שיבנה את בתיהם". היא הודיעה על כוונתה למקם את האזור הזה בדרום, ולכן היא מתעקשת לשמור על צירי מוראג' ופלדלפיה כדי להשליט שליטה על התושבים בתוכו. בעזרת תירוץ של אבטחת תרופות ומזון, ישראל שואפת להמשיך לשלוט בכך דרך שליטה על הציר הזה, מבלי להתפשר על אפשרותה האסטרטגית, לא רק בנוגע לבידוד חמאס ושלטונה, אלא גם בביצוע מה שהיא מכנה "הגירה וולונטרית או בטוחה" מהכלא הגדול הזה שהיא שואפת להטיל, דבר שעשוי להימשך שנים.

מההשמדה להגליה ולפרוק המולדת

בהקשר הזה, ישראל עשויה להסכים במהלך המו״מ של שישים הימים להפסקת מלחמה, כפי שטראמפ רוצה, אך לא ללא תמורה; כמו חיסול הנשק של ההתנגדות, והסרה, אפילו סמלית, של מנהיגיה. ובכך היא תחשוב שהיא השיגה את מטרותיה ממלחמת ההשמדה שנמשכה כמעט שנתיים. אך גם, כדי להבטיח כי זה יקרה על הקרקע, היא רוצה לשלוט בכל פרט ופרט, דרך חיזוק שליטתה על המעברים, כדי לשלוט בכמויות הסיוע ובכמויות חומרי הבנייה, בהתאם למה שהיא מתכננת לביצוע את המקסימום שהיא יכולה מההגלה. והכי חשוב מבחינתה הוא לא לאפשר לאחד את שני חלקי המולדת, כי אם זה יקרה זה יהיה כאילו מכה אסטרטגית לפרויקט של נתניהו לפירוק ההוויה הפלסטינית ומניעת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית עם בירתה ירושלים בגבולות 1967.

עזה והדרישה הלאומית: מה אחרי ההשמדה 

הפסקת האש, כהכנה להפסקת ההשמדה היומית, היא צורך לאומי פלסטיני, לא רק עבור תושבי עזה הנשחטים מדי יום למוות ולרעב, אלא עבור כל פלסטיני פטריוט. פשוט כי ההשמדה בעזה היא חלק בלתי נפרד מתוכנית שטנית לסילוק הסוגיה הפלסטינית בכל ממדיה. ועלינו להבין כי המלחמה האמיתית תתחיל לאחר הפסקת האש, בניסיון של ממשלת תל אביב לעצב את השלב שהיא מכנה "יום המחר" כך שיתמוך באסטרטגיה שלה לתכנון המצב הפלסטיני, כך שיתאם עם תכנון זה או לפחות, לא יהיה מסוגל להתמודד נגדו. והראשון שהיא שואפת אליו הוא מה שנדון בו בנוגע להקמת ועדה או גוף מיוחד לעזה שיהיה מבודד מההוויה הלאומית; ראשית כדי להוקיר אותה, ושנית כדי לעצב אותה, והחשוב ביותר ליצור דינאמיקות שמבצרות למעשה את ההפרדה של הרצועה, מהכוחות המפולגים בדם ובחורבן, על הדרישות הלאומיות שמצריכות להזרים את כל כוחות הפלסטינים וכל מי שעמד איתם נגד ההשמדה שהם נחשפו אליהם, דבר שעלול להימשך בצורות שונות.

המטלה הדחופה: ממשלת אחדות לאומית בהתאם להכרזה בבייג'ינג 

המסקנה החשובה ביותר, על פי הקווים המאפיינים את תוכן ותכלית התוכנית ואת התוכניות ההתרחבותיות של ממשלת תל אביב, היא שבעדיפות שהחובה היא להיצמד בה היא טמונה בגידול ההוויה הלאומית מניסיונות הפירוק. ומה שדורש זאת, מעכשיו, ולא בשימת לב למה שמתכננים לנו בוושינגטון ובתל אביב, הוא ההכרזה המיידית על הפעלת המסגרת ההנהגתית הזמנית, והקמת ממשלת אחדות לאומית שאינה מפלגתית... ממשלה לאומית מבחינת תפקידה המרכזי באחריות על ניהול הגדה והרצועה, כפי שהוסכם עליו בהכרזה בבייג'ינג. זהו הרפורמה ההכרתית, פוליטית ולאומית, שצריך את הסוגיה הפלסטינית, כדי להתמודד עם המשימות והסכנות הגדולות העומדות לפניה, לפי עדיפויות שהפכו לכוללות עם הסכמה עולמית, ציבורית ורשמית, והמתבטאת בהצלת חיי האנשים בעזה, והצלתם, ושיקום בתיהם ומקורות חייהם ויכולתם לשרוד. זאת במקביל למשימות לחזק את יכולת האנשים לעמוד ולשרוד בכל רחבי הגדה המערבית, כולל ירושלים הכבושה, שנחשפת לפעולות סיפוח יומיות רחבות היקף. מה שזה אומר הוא הצורך לנצל את השלב המעברי הזה כדי לבנות ולחזק את יסודות המערכת הפוליטית הפלסטינית, כדי שהמנהיגים של תל אביב וושינגטון לא יוכלו לעקוף את הזכויות הלאומיות לגבי השיבה והזכות לקבוע את גורלנו והעצמאות הלאומית, אשר בלעדיה לא ניתן להשיג יציבות בכל האזור כולו.