למה מראוון ברגותי נשאר המפתח לאחדות ולפיוס?

מחבר: ג'מאל זקות

מראוון ברגותי אינו סתם אסיר פלסטיני שעבר כשלושה עשורים מאחורי הסורגים, ולא רק מנהיג בולט בתנועת פת"ח, אלא הוא אחד מהמנהיגים הבולטים שהקנו לחלוטין את המסלול של התפתחות התנועה הלאומית הפלסטינית, עם כל מה שהביא עמו מהקרבות ומשינויים, וממעבר מהמאבק העממי לחיפוש לאחר פיוס פוליטי צודק המושתת על החוק הבינלאומי, מבלי לוותר על הזכויות הלאומיות הקבועות.

ואולי חזרתו החוזרת לנוף ההתעניינות אינה מוסברת רק במעמדו בתוך החברה הפלסטינית, אלא גם במקומו בחישובים הפוליטיים האזוריים והבינלאומיים. בכל פעם שצצה הצורך לבנות מחדש את המערכת הפוליטית הפלסטינית, או לשוב לאחדותה, או לחפש מנהיגות שמקבלת לגיטימציה לאומית רחבה, חזר שמו של מראוון ברגותי כאחד מהשמות המעטים החורגים נוכחותם מעבר לגבולות הארגון והקרע, כדי לגעת ברעיון של מנהיגות לאומית מאחדת.

אם כן, העניין אינו מתייחס רק לאדם אחד, אלא למידה מה הוא מייצג כהזדמנות למפגש של שלושה אלמנטים שבדרך כלל אינם מתאגדים באישיות פוליטית אחת: הלגיטימציה המאבקית, הנוכחות העממית, והיכולת לפנות לעתיד הפוליטי מבלי לפעול בשפת ניהול הסכסוך לתמיד.

ברגותי צמח בשורות התנועה הלאומית מאז שנות נעוריו המוקדמות, והיה אחד מהמובילים הבולטים של התנועה הסטודנטיאלית והלאומית בגדה המערבית במהלך שנות השבעים והשמונים. הוא תרם, עם דור שלם של מנהיגים בשטח, לנוכחות הסביבתית-ארגונית, הפוליטית וההמונית, שהכינה את הקרקע להתפרצות האינתיפאדה הפלסטינית הגדולה בשנת 1987.

אף על פי שהושלך מחוץ לארץ לפני התפרצותה, הוא הפך, מתוך מעמדו בחו"ל, לאחד מהמובילים המשריינים את האינתיפאדה מבחינה פוליטית וארגונית לצד השהיד חליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), שהיה אחד מהמנהיגים הבולטים שתמכו באינתיפאדה ובמנהיגות הלאומית המאוחדת שלה. לאחר חיסולו בשנת 1988, ברגותי המשיך את התפקיד הזה במסגרת העבודה עם הנשיא יאסר ערפאת, לפני ששב לארץ באפריל 1994.

לא הייתה הדרך הזו סתם מעבר בין מקומות ארגוניים, אלא הייתה ביטוי למתחייבותו לבית ספר לאומי שראה שהמאבק הפוליטי והעממי אינו סותר את החיפוש אחר פתרון היסטורי שיפסיק את הכיבוש וישיג את החירות והעצמאות והחזרה. זהו בית הספר שהבין שכוח כל מנהיגות פלסטינית לא נמדד רק ביכולתה לעמוד, אלא גם ביכולתה להפוך את הקורבנות לפרויקט פוליטי בר קיימא.

שלום בין אויבים ולא בין חברים

ברגותי לא היה תומך בשלום בכל מחיר, כמו שהוא לא היה קרא לנהל את הסכסוך כחיים נצחיים. הוא יצא מהאמונה הפוליטית הברורה שסכסוך פלסטיני-ישראלי לא יכול להסתיים אלא בהפסקת הכיבוש, ובהגשמת זכויות העם הפלסטיני להגדיר את גורלו, ולהקים את מדינתו העצמאית על בסיס החלטות החוק הבינלאומי והחוק הבינלאומי.

שלום אינו אומר לוותר על הזכויות, אלא שהצדדים צריכים להבין שהסכם היסטורי, אם הוא קם על ההכרה ההדדית והמינימום של צדק, הוא הדרך היחידה לצאת ממעגל הסכסוך הפתוח. ולכן, המנהיגים המצליחים ליצור שלום אינם בהכרח אלה המקובלים ביותר ברגעי ההתמודדות, אלא אלה היכולים לשכנע את עמי10ם שלהם שהשלום האפשרי טוב יותר מלחמה ללא סוף.

וזו מה שהבינו לאורך ההיסטוריה מנהיגויות לאומיות בסכסוכים השונים. הכוח ששלום צריך אינו כוח הנשק בלבד, אלא כוח הלגיטימציה והיכולת לקחת אחריות על החלטות היסטוריות. רק מנהיגים אשר יש להם את האמון של עמי10ם שלהם יכולים לעבור משלב הסכסוך לשלב הפיוס מבלי לאבד את לגיטימציותיהם הלאומיות. והבנה הזו חזרה עם החזון של מספר מנהיגויות פלסטיניות, ואף ייתכן עם כמה מנהיגויות ישראליות שהכירו בעלויות של הסכסוך המדמם, אך לא הגיעו לרצון פוליטי ולגבורה הנדרשת לפנות לעבר פתרון היסטורי שמניח את ההכרה בזכויות העם הפלסטיני כפי שהורתה הכשרת החוק הבינלאומי ולא הסכם בין אדונים ועבדים כפי שניסו רוב הממשלות הישראליות האחרונות להכתיב, בוודאי הממשלה הנוכחית.

תחומים מתוך הימין הישראלי מהמרים על היכולת להחליש את המנהיגות הפלסטינית או ליצור מנהיגות המוכנה לקבל פחות ממה שעשוי לקבל העם הפלסטיני, במקום לעמוד בפני מהות הסכסוך ולטפל בסיבותיו ההיסטוריות והפוליטיות. התוצאה הייתה מסלול טראגי שהתבטא בחיסול יאסר ערפאת, במעצר מראוון ברגותי, ואז בהמשך היעד המדינתי והמנהיגים שהיו קשורים לבחירות יותר ברות קיימא במגרש הפלסטיני, מה שתרם, לצד גורמים פלסטינים, אזוריים ובינלאומיים אחרים, לפתיחת הדרך לעליית הימין הישראלי הקיצוני, והימין הדתי הלאומי הדאשיי, וזרמים גזעניים שרואים בהמשכת הסכסוך כלי לשימור הפרויקט הפוליטי שלהם.

למה מראוון? ומה הדמיון והשוני עם יאסר ערפאת?

חשיבותו של מראוון ברגותי אינה נובעת מכך שהוא גרסה של יאסר ערפאת, שכן לכל אחד מהם יש את הקשר ההיסטורי והמאפיינים האישיים והפוליטיים שלו, אבל ההשוואה ביניהם משתלמת כשמדברים על מהות המנהיגות הפלסטינית היכולה להתמודד עם רגעי השינוי החשובים.

יאסר ערפאת היה מנהיג שלב ההקמה הפוליטית המודרנית של אש"ף, והאיש שהצליח, במשך עשרות שנות עבודה לאומית, להפוך את הסוגיה הפלסטינית מסוגיית פליטים לסוגיה של עַם עם זכויות פוליטיות מוכרות בחוק הבינלאומי. היה לו כוח יוצא דופן לבנות את התנועה הלאומית הפלסטינית ולשמור על נוכחותה למרות הנסיבות האזוריות והבינלאומיות המורכבות, ואז קיבל את ההחלטה ההיסטורית לעבור מהגיונות המלחמה להיגיון המדינה והפיוס הפוליטי.

מראוון ברגותי, לעומתו, עוצב כדמות בדור שונה; דור האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, שגדל תחת הכיבוש הישיר, ונפגש עם כוחות העם הפלסטיני במאבק העממי ובמצב העממי בתוך הארץ. לכן נוכחותו נבעה מעמדתו כמנהיג שטח ופוליטי שצבר בין העבודה הארגונית לנוכחות העממית, לפני שהפך לאחד מהפנים הפלסטיניות הבולטות שקשורות בין המאבק הלאומי ובין הצורך באופק פוליטי רציני שיעצור את הסכסוך.

והדמיון הכי חשוב בין השניים לא טמון רק בהשתייכות לבית ספר פוליטי ולאומי אחד, אלא בטבע הלגיטימציה שעליהן הם נשענים, שהיא לגיטימציה נבעה מתוך נסיון לאומי ישיר, ומיכולת לפנות לאנשים, לא ממקום נוכח או מלגיטימציה חיצונית. שיניהם הבינו שכל מנהיגות פלסטינית היכולה להעביר החלטות היסטוריות זקוקה קודם כל לאמון של העמים שלה ולמוסדות לאומיים הנסמכים על השתתפות עממית.

אבל השוני ביניהם אינו פחות חשוב מהדמיון. ערפאת ניהל את אש"ף בתקופה שבה התנועה הלאומית הפלסטינית נלחמת במאבק להקבלת הנוכחות הפוליטית של הסוגיה הפלסטינית ברמה הבינלאומית, ואז התמודד עם חוויית השלטון על כל מורכבויותיה וסותרותיה אחרי הקמת הרשות הלאומית. לעומת זאת, ברגותי, נשאר מרוחק מהמגע בשלטון הביצועי, מה ששמר אותו מחוץ לעומס רוב חווית השלטון היומיומיים, אבל באותו הזמן גם מנע ממנו את האפשרות של למתג את החזון הפוליטי והמוסדי שלו בניהול מציאות הפרקטית.

ובכל זאת, הגורם המשותף המוביל הוא השאלה ההיסטורית עצמה, כיצד יכול עַם המוצב תחת כיבוש לשמור על זכויותיו הלאומיות, ובאותו הזמן להחזיק במנהיגות המסוגלת לקבל את ההחלטות הקשות כאשר עולה הזדמנות אמיתית.

בסופו של דבר, ערפאת הבין שהשלום זקוק לשותף ישראלי היכן שמסוגלים לקבל החלטות כואבות, כך גם זקוקה לפלסטינית שהיא בעלת לגיטימציה לקחת את המשא ומתן על ההחלטות הללו. ואולי חשיבותו של ברגותי, עבור אלה שרואים בו דמות המסוגלת לשחק תפקיד היסטורי, טמונה בכך שיש לו חלק מהמרכיבים של משוואה זו, שהיא היסטוריה מאבקית שמעניקה לו לגיטימציה, וחזון פוליטי שפותח את הדלת לעבר פיוס, ויכולת פוטנציאלית לפנות לקהל פלסטיני רחב.

אך כל תפקיד היסטורי של מראוון ברגותי, כמו גם של כל מנהיג פלסטיני אחר, אינו יכול להצליח מחוץ למסגרת של בניית המוסדות הלאומיים הדמוקרטיים, וסיום הקרע, והשבת האחדות להחלטה הפלסטינית. הסמלים עשויים לפתוח דלתות, אך אינם יכולים לבנות את העתיד לבד. רק המוסדות החזקים והלגיטימציה העממית יכולים להפוך את הרגעים ההיסטוריים לפרויקט לאומי מקיים.

בין הסמל והמוסד: אין פתרון לעם ללא מנהיגות וללא מוסדות

בסופו של דבר, העניין אינו במראוון ברגותי כאדם, ולא בהפיכת כל מנהיג להיות תחליף לעם או למוסדות הלאומיים. העמים אינם בונים את עתידם רק באמצעות סמלים, לא משנה מה מצבה ההיסטורית, אלא באמצעות המוסדות הדמוקרטיים, הלגיטימציה העממית, והיכולת להפוך את הקורבנות והשאיפות לפרויקט פוליטי בר-קיימא.

אבל ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שכמה דמויות הופכות, ברגעי שינויים גדולים, ליותר מאשר פרטים בודדים. הם מקצרים ניסיונות של דורות, ומביאות בנוכחותן אפשרויות לחצות את השסעים ולפתוח מסלולים חדשים. ולכן, חשיבותו של מראוון ברגותי היא לא ככל הפתרון היחידי, אלא כמפתח הבולט לפוטנציאל לבנות מרכז לאומי פלסטיני כללי, המסוגל לאחד בין האחדות הפנימית לחזון הפוליטי המציאותי.

ולכן, הצעד הראשון אשר אינו ניתן להתעלם ממנו מבחינה פלסטינית טמון בהשבת הלגיטימציה הפנימית דרך בחירות לנשיאות, לאחר מכן בחירות לפרלמנט חופשיות, שמחזקות את הקשר בין העם למנהיגותו, ופותחות את הדרך לחדש את המוסדות הלאומיים על בסיס השתתפות ואחריות וסיום הקרע.

הבחירות אינן עניין פנימי פלסטיני בלבד, אלא הן חלק מהמשוואה של הסכסוך עצמו. אין אפשרות לעם לצלוח שלב היסטורי חדש מבלי להיות למנהיגות נסמכת על רשות ברורה, כמו גם אין אפשרות לכל צד בינלאומי או אזורי להתנהל ברצינות עם שותף פלסטיני אלא אם השותף הזה נובע מרצון עמו ומוסדותיו.

מאוד בולט ששמו של מראוון ברגותי אינו נמצא רק בדיונים הפלסטיניים והישראלים, אלא גם בחישובים הפוליטיים הבינלאומיים. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ציין אותו בשמו במהלך הדיונים הקשורים לעסקת חילופי האסירים ולהפסיק את "המלחמה" בעזה, מה ששקף הבנה שעניין המנהיגות הפלסטינית צריך להיות חלק מהסדרים פוליטיים ארוכי טווח. זה מציב את טראמפ מול מבחן אמיתי המנוגד לבריאותו הפוליטית. האם הוא יספיק להמשיך לנהל את המשברים ולחתום על עסקאות שלביות, או שהוא יבין כי טובת ישראל עצמה לא טמונה במסלולי מלחמות פתוחים, אלא בהסדר היסטורי שמפסיק את הסכסוך?

אף על פי העדפותיו הידועות של טראמפ לישראל, כל קריאה מציאותית לעתיד האזור צריכה להנחות אותו להכיר בעובדה בסיסית שצרכי העם היהודי לשלום אינם קוטעים את צרכי הפלסטינים שזקוקים לכך שהשלום יהיה צודק, שכן המשכת הסכסוך מאיימת להפוך את הכוח הצבאי של ישראל לנטל אסטרטגי קבוע.

ואף על פי שהשלום הזה לא יכול להיוולד מהמדיניות המנוגדות להכחדה, סילוק וכוח מוחלט. המסלול שהממשלות הישראליות הדורשות לקח, מהאצת פרויקטי הסיפוח, והרחבת ההתנחלויות, וניסיונות לדבר על פתרון הסוגיה הפלסטינית באופן פוליטי, עד מלחמת השמד בעזה, כמו שמתארים רבים מהמומחים וארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, חושף את עומק המשבר הממתין לעתיד האזור.

השלום לא יכול להיבנות על חורבות עַם, ולא על הניסיון למחוק זהות לאומית מושרשת, ולא על כפייה של מציאות קבועה בכוח. ניסיונות להכניע את העם הפלסטיני או לחצות את זכויותיו הלאומיות לא יסיימו את הסוגיה, אלא יחזירו את הסכסוך בגרסאות מסוכנות יותר. ולכן כל הזדמנות אמיתית לצאת מהמסלול הזה זקוקה להתערבות בינלאומית פעילה, שאינה מצטמצמת לנהל משברים או להפסיק את האש באופן זמני, אלא פועלת במסגרת החוק הבינלאומי וההחלטות של הלגיטימציה הבינלאומית.

מה שנדרש אינו רק הסכם חדש, אלא שינוי בכללי המשחק; פלסטינית דרך השבת הלגיטימציה והאחדות ובניית המוסדות, וישראלי דרך המעבר מהיגון של שליטה להיגון של הכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, ובינלאומית דרך האחריות להפסיק סכסוך שנמשך הרבה יותר ממה שצריך.

במשוואה הזו, מראוון ברגותי נשאר סמל לשאלה הגדולה שהוא גדול מכך, האם יכולים הפלסטינים והישראלים להפוך מאות שנים של סכסוך להתחלה של דרך חדשה, או שכולם יישארו אסירים של מהות המלחמה שלא הניבה אלא עוד דם ואובדנים?

השלום בין אויבים אפשרי, אך זקוק למנהיגים המעלים ללגיטימיות ולגבורה, ולחברה בינלאומית שמחזיקה ברצון להעדיף את הגיונות החוק על פני גיונות הכוח.